הירש ברנבלט – הבדלי גרסאות

{{ציטוט|תוכן="לקחתי שוטר ושמו שטייפל דוד (...) והסברתי להם שננסה לקנות את [השומר] הגרמני בשתייה או במשהו אחר, ונוציא הילדים מבית היתומים. השקתי היטב את הגרמני והסכים ובשעה שש בבוקר הוצאנו הילדים אל השער (...) ואמרתי לשוטר - כיוון שבית היתומים היה ברובע הארי - שיוציא את הילדים וידחק אותם לעת עתה אפילו בבתי פולנים נוצרים, ואחר כך נאסוף אותם, אחרי שייצא המשלוח ונעביר אותם לידי יהודים. לאסוננו הופיע פתאום דרייר מהגסטפו וראה ילדים מצטופפים בשער, וצעק להחזיר הילדים לבניין, ואני עצמי קיבלתי ממנו סטירה. אני עצמי לא נשארתי בבית היתומים, כי חששתי שאחרי שדרייר ראה את המתרחש, הוא עלול לצרף אותי למשלוחים והתחמקתי משם ולא באתי שנית לבית היתומים, עד שנגמרו כל המשלוחים. בערך 40 ילדים הצליחו להימלט לפני בוא דרייר והכניסום או למשפחות של פולנים, או שהסתירום בשדות ואחר כך הכניסום לעיר היהודית."|מקור=קאפו באלנבי- איתמר לוין|אנגלית=|עמוד=347}}פרשיית בית היתומים, כאחת מיני רבות במשפטי הקאפואים בישראל באותן שנים, הדגישה את הקונפליקט בין בירור האמת ההיסטורית לבין הבירור המשפטי.

בבית המשפט המחוזי ברנבלט זוכה בשתי עבירות והורשע בחמש אחרות ונגזר עליו עונש של חמש שנות מאסר. אך בערעור ב[[בית המשפט העליון]] נמצא זכאי ושוחרר. היה זה התיק האחרון שנוהל בישראל נגד יהודי ע"פ חוק זה. השופט [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] קבע בהתייחסו לפרשיית היתומים כי אין להסתמך על עדות יחידה, כיוון שמדובר בקטין והמעשה נעשה לפני זמן רב ולא קיימות ראיות מסייעות נוספות לעדות זו. בנוסף, קבע בית המשפט העליון שבניגוד להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את ברנבלט בעבירת מסירת אדם נרדף לשלטון עוין בכך שלא אפשר ליהודים לעבור מקבוצות שנשלחו למחנות השמדה לקבוצות שנשלחו למחנות עבודה, הרי שהאלמנט של "מסירה" לא היה יכול להתקיים משום שיהודים היו כבר מסורים בידי השלטון הנאצי. יתר על כן, ברנבלט זוכה מעבירות של תקיפה במקום הסגר וכפיית עבודה על אדם שלא כחוק. מאוחר יותר היגר ברנבלט ל[[מינכן]], בה המשיך בעיסוקו כמוזיקאי ושם הלך לעולמו. (מהאתר ההוא)