ג'ימי קרטר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
טהרן ==> טהראן
מ הוספת קישור לאסואן
שורה 313:
קרטר נכנס לתפקידו בעיצומו של [[משבר האנרגיה]] שבא בעקבות [[מלחמת יום כיפור]]. דבר זה הוביל לגישה ששמה דגש על ניסיונות להגיע להסכמי שלום מלאים בין [[ישראל]] לשכנותיה הערביות במקום פתרונות חלקיים. הגישה האישית שהביא קרטר למדיניות החוץ גם הובילה לשימת דגש על [[הבעיה הפלסטינית]], שבממשלים הקודמים נראתה שולית. עם כניסת הממשל החדש לתפקידו עיקר המאמץ הופנה למען כינוסה מחדש של [[ועידת ז'נבה (1973)|ועידת ז'נבה]] בהשתתפות ישראל ומדינות ערב. בתחילת 1977, הופסקו הניסיונות לכנס את הוועידה.{{הערה|Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 53–56|שמאל=כן}} במרץ 1977 ביקר ב[[הבית הלבן|בית הלבן]] [[ראש ממשלת ישראל]] [[יצחק רבין]]. קרטר העלה בשיחה ביניהם עמדות שחלקן נתפסו על ידי הממשלה הישראלית כבלתי נוחות: הוא גרס כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבה את לב הסכסוך, [[התנחלויות]] מהוות "מכשול לשלום", והצהיר כי ארצות הברית מחויבת ל[[תוכנית רוג'רס]]. קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף [[הארגון לשחרור פלסטין|אש"ף]] בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול [[נורמליזציה]] וקיום קשרים דיפלומטיים. אחרי רבין ביקרו ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] גם נשיא [[מצרים]] [[אנואר סאדאת]] ו[[חוסיין מלך ירדן]], וקרטר נפגש בז'נבה עם נשיא [[סוריה]] [[חאפז אל-אסד]]. ה[[הבחירות לכנסת התשיעית|מהפך בישראל]] ועלייתו לשלטון של [[מנחם בגין]] נראו בתחילה לממשל קרטר כנסיגה בתהליך. ביקורו של בגין בוושינגטון ביולי, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הפיג חלק מהחששות. אולם החלטת הממשלה על הקמת התנחלויות איששו אותן מחדש לפחות חלקית. במקביל לניסיונות לכינוס ועידת ז'נבה גיבש ממשל קרטר עם [[ברית המועצות]] נייר הסכמות בנוגע לסכסוך, לכינוס ועידת ז'נבה, ולהשתתפות הפלסטינית בה, מסמך שעם פרסומו עורר סערה.
 
לבסוף הצליח קרטר לשכנע את [[אנואר סאדאת]], נשיא [[מצרים]], לבקר בישראל. [[ביקור הנשיא סאדאת בישראל|ביקור סאדאת בירושלים]] בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים, טרפו את הקלפים. הדבר הוביל לגינוי מצד [[הליגה הערבית]], אולם להתקדמות במשא ומתן. כעבור חודשים אחדים נקלע המשא ומתן לקשיים וארצות הברית נקראה להתערב: בגין דרש ערבויות לביטחונה של ישראל, וסאדאת דרש נסיגה ישראלית מ[[חצי האי סיני]], בנוסף לאוטונומיה לפלסטינים.{{הערה|Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 104–106|שמאל=כן}} בינואר 1978 נפגש קרטר עם סאדאת באסואןב[[אסואן]] והגיע עמו לנוסחה בדבר הכרה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ובמרץ נפגש בוושינגטון עם בגין לפגישה קשה, אחריה קרטר האשים את בגין בהכשלת המשא ומתן. בקיץ 1978 הגיע קרטר למסקנה שרק מהלך דרמטי יכול להחזיר את תהליך השלום למסלולו, ובניגוד לאזהרות חלק מיועציו שטענו שהסיכון גדול מהסיכוי, הוא החליט לכנס את בגין וסאדאת ל[[ועידת פסגה|וועידת פסגה]] בהשתתפותו. לצורך כך הוא ניתלה בתקדים היסטורי של מאמצי התיווך של [[תאודור רוזוולט]] בין [[רוסיה]] ל[[יפן]] ב-[[1905]].
 
תמיכת קרטר ב[[חמאס]], אותה הביע בהזדמנויות שונות{{דרוש מקור}}, עוררה גילויי ביקורת קשים נגדו. המשפטן [[אלן דרשוביץ]] טען כי בתמיכתו בחמאס קרטר עובר על החוק האמריקאי ויש להעמידו למשפט. מנהיגים יהודים בארצות הברית טוענים כי דעותיו של קרטר והשקפותיו מבטאים תחושות [[אנטישמיות]] ברורות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-472400|כותרת=ריבלין סירב לפגוש את נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר|אתר=www.maariv.co.il|תאריך_וידוא=2019-08-25}}}} מסיבות אלו, נשיא המדינה [[ראובן ריבלין]] סירב לפגוש אותו בעת ביקורו ב[[מזרח התיכון]] בשנת 2015.{{קישור כללי|כותרת=ריבלין סירב לפגוש את נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר|כתובת=https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-472400|תאריך_וידוא=2019-12-23|אתר=www.maariv.co.il}}