|
בתחילת כהונת כל [[הכנסת|כנסת]], הרכב הסיעות זהה להרכב הנבחרים ברשימות השונות לכנסת, כאשר כל רשימה מורכבת מ[[מפלגה]] אחת או יותר, ויכולה לכלול גם תנועות שאינן מפלגות. במהלך כהונת הכנסת יכולים חברים בסיעה לפרוש ממנה וסיעות יכולות להתאחד או להתפצל. לכל שינוי בהרכב הסיעות נדרש אישור [[ועדת הכנסת]].
עדחבר [[1990]]כנסת יכול היה חבר כנסת לפרוש מסיעתו באופן חופשי, וליצור סיעה שנקראת [[סיעת יחיד]] (ח"כ שפרש אך לא הקים סיעה מכונה "ח"כ יחיד"). מצב זה יצר אפשרות של "עריקה" מסיעה לסיעה, לעיתים קרובות תמורת טובות הנאה, מצב שנתפס בציבור כלא מוסרי ולא תקין. בעקבות זאת, ולאור ריבוי הפרישות בעת המשבר הפוליטי באביב 1990 תמורת [[טובות הנאה]]{{הערה|1=חמישה ח"כים מ[[הליכוד]] ניסו להקים את [[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]], ומתוך אותה קבוצה נכנס חבר הכנסת דאז [[אברהם שריר]] למשא ומתן עם [[העבודה]] אשר נכשל לבסוף, והוא שב לליכוד, לאחר קריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה, שוב הביתה!"; חבר הכנסת מהעבודה [[אפרים גור]] עבר לליכוד תמורת תפקיד סגן שר; חבר הכנסת מ[[אגודת ישראל]] [[אליעזר מזרחי]] פרש מסיעתו תמורת תפקיד סגן שר.}} תוקן החוק, כך שקבוצת חברי כנסת יכולה לפרוש מסיעה ללא סנקציות, רק אם יש בה שליש מחברי הסיעה המקורית, או שהפרישה נעשית בהסכמת הצדדים. פרישה בלא תנאים אלו גוררת סנקציות שונות, בין השאר קיצוץ בתקציב [[חוק מימון מפלגות|מימון המפלגות]], חוסר אפשרות לכהן כשר או סגן שר בתקופת כהונת אותה הכנסת, וחוסר יכולת לכהן בכנסת הבאה מטעם סיעה שכיהנה בכנסת היוצאת{{הערה|1=סנקציה זו עלתה לדיון כנגד השרים [[חיים רמון]] ו[[שמעון פרס]], וכנגד יושבת ראש הכנסת [[דליה איציק]], במעברם ממפלגת העבודה ל[[קדימה (מפלגה)|קדימה]] ב[[ינואר]] [[2006]], אבל נדחתה על ידי יושבת ראש [[ועדת הבחירות המרכזית]], [[דורית ביניש]].}}.
===משמעות הסיעה===
|
