ועדת האמת והפיוס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←קישורים חיצוניים: תיקון קישור |
מ ←עבודת הוועדה: הוספת מקור, ניסוח |
||
שורה 22:
הוועדה פעלה כך שאיפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לכתב אישום פלילי, אם גובש די חומר ראיות כנגדם. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. [[פיטר וילם בותה]], נשיא המדינה על פני העשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אישים שלא הופיעו בפני הוועדה, והוכח כי קשה לגבש חומר ראיות נגדם. הוועדה שמעה אלפי עדויות ודנה ב-7112 בקשות לחנינה, מתוכן הוענקו 849 חנינות. כ-20,000 אזרחים נמצאו זכאים לפיצוי כספי, בסכום פיצויים כולל של כ-40 מיליון דולר.
את הקהילה היהודית ייצג בפני הוועדה, הרב הראשי של
ב-[[29 באוקטובר]] [[1998]] הגישה הוועדה את מסקנותיה, שכללו גינוי חריף לשני הצדדים על ביצוע זוועות בתקופת האפרטהייד. הקמתה, עבודתה ומסקנותיה היוו נדבך חשוב בהעברה השקטה של השלטון מהמיעוט הלבן לרוב השחור, ללא שאיפות נקם מצד השחורים ובקבלה גאה של השלטון החדש מצד הלבנים.
בנובמבר 2001 סיימה הוועדה את עבודתה, לאחר ששמעה את עדויותיהם של יותר מעשרים אלף קורבנות ומבצעים של פשעי האפרטהייד, העניקה או דחתה אלפי חנינות ופירסמה חמישה כרכים של עדויות{{הערה|{{הארץ|אקונומיסט|116 לולאות תלייה וניידת משוריינת|1.751444|25 בנובמבר 2001}}}}.
==ביקורת==
| |||