Rage Against the Machine (אלבום) – הבדלי גרסאות

'''Rage Against the Machine''' הוא אלבומם הראשון של להקת [[Rage Against the Machine|רייג' אגאינסט דה משין.]] זהו אחד מאלבומי ה[[ראפ רוק|ראפ-מטאל]] הראשונים מסוגם, והוא הוקלט בצורת [[סטריאו]] כך שקיים "משחק" בין הצלילים באוזניות. האלבום גם מכיל מספר רב של טכניקות [[גיטרה חשמלית|גיטרה]] שהמציא [[טום מורלו]] והפכו לפופולאריותלפופולריות בהמשך, ובכלל הגיטרה משחקת תפקיד משמעותי ביותר בשירי האלבום.

את השירים לאלבום פרסמה הלהקה כבר לפני יציאת האלבום, חלק כ[[סינגל|סינגלים]]ים וחלק יצאו באלבום [[דמו (מוזיקה)|דמו]] שמכיל גרסאות ראשוניות בהקלטה במצב גרוע, שגם הוא נקרא rage against the machine. בתקופה זו הלהקה האמריקאית הצעירה רייג' אגאינסט דה משין עוד התנסתה בעשיית המוזיקה ולכן השירים מנסים מספר טכניקות ראשוניות שלאחר מכן כבר הפכו למזוהות עם הלהקה באלבום "[[evil empire]]" כמו 'דאבל באסים' (מכה כפולה על [[מערכת תופים|תוף הבס]]) ששימשה כמעברים בשיר "[[fistful of steel]]" או טכניקת הנגינה החדשנית של [[טום מורלו]] ובה הוא מבצע מספר מהלכים פורצי דרך עם הגיטרה כמו למשל טכניקת ה'רפרור' שמיוחסת לו. במהלך 'רפרור' שכזה מעלה מורלו את אצבעותיו אל ה[[מיתרים]] הגבוהים של הגיטרה ונותן כמה צלילים מהירים שעושים קול הדומה לצליל [[טלפון]]. האלבום עוסק בעיקר ב[[פוליטיקה]], ורובם הגדול של השירים (למעט השיר הרביעי באלבום "[[settle for nothing]]" שעוסק בסבל האישי שחווה זאק דלארוחה) עוסק בהתנהלות לא טובה מצד [[הממשלה הפדרלית של ארצות הברית|הממשל האמריקאי]], שירי מחאה נגד [[אלימות]] ו[[מלחמה|מלחמות]], הצביעות של הממשלה ומערכת החינוך. למשל השיר "[[take the power back]]" שמופיע שלישי באלבום עוסק בסיבות שבגללן על הצבא, לדעת הלהקה, להחזיר את החיילים האמריקנים מ[[סוריה]].

בעטיפת האלבום תצלום של "ההשתהות העצמית" של [[ת''ש קונג]], [[נזיר]] [[בודהיזם|בודהיסטי]] [[וייטנאמים|וייטנאמי]] ב[[הו צ'י מין סיטי|סייגון]] בשנת [[1963]], שבה הוא הדליק ושרף את עצמו. הנזיר מחה על ממשלתו של הנשיא [[נגו דיום]] על דיכוי [[בודהיזם|הדת הבודהיסטית.]] התצלום משך תשומת לב בינלאומית ושכנע את [[נשיא ארצות הברית|נשיא ארה"ב]], [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|ג'ון פ. קנדי]], לסגת מהתמיכה בממשלתו של [[נג'ון דיום]]. הצילום צולם על ידי כתב סוכנות הידיעות [[Associated Press|AP]], [[מלקולם בראון]]; תצלום דומה זכה בפרס צילום העיתונות העולמית בשנת [[1963]]. הלהקה הזדהתה עם מטרותיו של ת"ש קונג, והאלבום מעביר מסר פוליטי מובהק, ולכן התצלום שימש נאמנה את האלבום.

מגזין Q סיכם את האלבום כ"תיעוד של גישה ואנרגיה אמיתיים", ואף מבקר המגזין '[[לוס אנג'לס טיימס|לוס אנג'לס טיימס']], רוברט הילברן, תיאר זאת כ"ביכורה בולטת, מודעה פוליטית" והוסיף כי דה לה רוחה "כוכב המשלב על הבמה כריזמה דמוית [[בוב מארלי]], ונותן ראפ בסגנון [[צ'אק דיקסון|צ'אק די']]- והמוזיקה עצמה קשוחה ובלתי נלאית כמו אונסיו". [[רוברט כריסטגאו]] התרשם מעט פחות מהאלבום וסיכם אותו כ"[[הבי מטאל|מטאל]] לאוהבי ה[[ראפ]] ושונאי [[אופרה]]". הסוקר מטעם האתר [[AllMusic]], [[אדוארדו ריבדביה]], כתב בסקירה רטרוספקטיבית, "זה היה האלבום הראשון שמזג בהצלחה את הצלילים השונים לכאורה של [[ראפ]] ו[[הבי מטאל|מטאלומטאל"]], הוא גם שיבח את ה"חרוזים משמעותיים והרשעה טעונה רגשית" שכינה אותו "חיוני".

בשנת 2001, מגזין Q הציב את Rage Against the Machine כאחד מחמישים האלבומים הכבדים בכל הזמנים. האלבום כלול בספר '1[[1001 אלבומים שאתה חייב לשמוע לפני שתמות|001 אלבומים שאתה חייב לשמוע לפני שתמות]]' בשנת [[2012]], האלבום דורג כמספר 365 ברשימת מגזיני [[רולינג סטון|הרולינג סטון]] של 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים ומספר 24 ברשימת המגזין "100 אלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים". רדיו "[[BBC 1 DJ Zane Lowe]]" ה[[בריטים|בריטי]] כינה את Rage Against the Machine כאחת מארבע 'יצירות מופת', והאהוב עליו, ב- 2ב־2 בדצמבר [[2008]]. באוקטובר [[2011]] דורג Rage Against the Machine מספר חמש ברשימת עשרת אלבומי הגיטרה של מגזין "וורלד" העולמי בשנת [[1992]].