חוזה עתידי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
טעות כתיב |
||
שורה 3:
השימוש בחוזה עתידי מאפשר לשני הצדדים להבטיח [[הוצאה כספית|הוצאה]] או [[הכנסה]] כספית ברורה וידועה, מבלי להתחשב בגורמים החיצוניים, ובכך לצמצם את ה[[סיכון (כלכלה)|סיכון]] הכרוך בכל [[מסחר]]. צמצום הסיכון גורר במקביל את צמצום הסיכוי ל[[רווח (כלכלה)|רווח]].
בחוזה עתידי קיים סיכון כי אחד הצדדים לא יעמוד בהתחייבויותיו בזמן בו הוא אמור לצאת לפועל, לדוגמה אם המחיר שהוא התחייב לשלם גבוה משמעותית מהשווי הנוכחי של הסחורה. לכן, במועד קניית או מכירת החוזה העתידי, סוחר הפועל מול גוף פיננסי נדרש להפקיד ביטחון כספי הנקרא "מרג'ין" (Margin), וביטחון כספי זה, לרוב, מתעדכן תוך מהלך חיי החוזה בהתאם למחיר ותנודתיות צפויה בנכס הבסיס (Mark to Market). מצב בו סוחר נדרש להגדיל את ה"מרג'ין" נקרא "Margin Call", ובמידה שהסוחר לא נענה לקריאה לרוב הגוף הפיננסי יהיה רשאי לסגור את הפוזיציה בעצמו. כאשר גופים פיננסיים שווי-משקל, למשל בנק מול בנק
פיתוח של החוזה העתידי הוא ה[[אופציה]], שהיא חוזה עתידי המאפשר לצד הרוכש את האופציה לוותר על ה[[התחייבות]] לרכוש את [[נכס הבסיס]] - תמורת ויתור על ה[[פרמיה (שוק ההון)|פרמיה]], שהיא המחיר ששולם כדי לרכוש את האופציה. באופציה סוחרים נדרשים להפקיד "מרג'ין" (Margin) אם כותבים אופציה, קרי מוכרים תוך יצירת יתרה שלילית, אך אין צורך בהפקדה שכזו בקניה שכן חשיפת הסוחר מוגבלת לפרמיית האופציה המשולמת. ה"מרג'ין" לרוב מתעדכן בהתאם למחיר ותנודתיות נכס הבסיס במנגנון Mark to Market.
| |||