שביל הזהב – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1מירכאות\2
מ הוספת קישור למשה רבנו
שורה 20:
אף שה[[רמב"ם]] ב[[שמונה פרקים]] (פרק ד'), כותב בפירוש "שנטייתו של האדם מה[[ענווה]] לצד שפלות הרוח מעט", היא דרך ה[[חסיד (הלכה)|חסידים]] ונעשית "[[לפנים משורת הדין]]", בהדרכתו לציבור, הוא טוען שה[[גאווה]] וה[[כעס]] הן מידות יוצאות דופן, שכל אחד צריך להתרחק מהן לגמרי, עד הקיצוניות השנייה. במידה זו ניכרת התרחקות שלו מ[[אריסטו]], שסבר שהאדם ראוי שיכיר בערך עצמו, ואיננו צריך להיות [[שפלות|שפל רוח]].
 
וכך כתב ה[[רמב"ם]]: {{ציטוט|תוכן='''ה'''- ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק '''עד הקצה האחר'''--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשהב[[משה רבנו]] "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי '''שפל רוח'''. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה. '''ו'''- '''וכן הכעס''', דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה '''עד הקצה האחר''', וילמד עצמו שלא יכעוס, '''ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו'''. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.|מקור={{רמב"ם||דעות|ב}} הלכות ה'-ו'|מירכאות=כן}}
 
כלומר, ביחס למידות ה[[כעס]] וה[[גאווה]], עדיף להתרחק עד הקצה האחר, של ה[[רוגע]] וה[[שפלות]]. אך יש שאמרו שאין כוונת ה[[רמב"ם]] להגיד שצריך להתרחק עד הקיצוניות, אלא רק להגיד שבמידות האלו, דרך האמצע הרבה יותר קרובה לקצה אחד מאשר לקצה השני{{הערה|[[לחם משנה (ספר)|לחם משנה]], הלכות דעות, פרק א' הלכות ד'-ה'. עיין שם שדן בהגדרת דרך האמצע באריכות.}}, אך ודאי שהשפלות וה[[אדישות]] הן רעות. גם מדברי ה[[אורחות צדיקים]]{{הערה|בשער הגאווה ובשער הכעס.}} רואים שלדעתו, יש צורך גם בגאווה וכעס, כדי [[תוכחה|להוכיח]] חוטאים, למשל.