זדונסקה וולה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לאורווה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד
שורה 70:
 
===התלייה הפומבית השנייה - [[שבועות]] 1942===
באביב 1942, ממש לקראת חג השבועות, נאסרו עשרה יהודים דתיים מידועי הקהילה, ביניהם שלמה ז'ליכובסקי [[חסידות_גורחסידות גור|מחסידי גור]]. כמו במקרה של חג הפורים, הורו על ד"ר למברג ללכת לבית הכלא ולבשר ליהודים על תלייתם המתוכננת לחג השבועות. "מה עלי לומר להם היא הסיבה לתלייתם?" שאל ד"ר למברג את המפקד. "אמור להם שהם נתלים עקב הברחה ופשעים נוספים כנגד האומה הגרמנית". "אבל יהודים אלה הם מהדתיים ביותר בקהילה שלנו!", מחה ד"ר למברג והמשיך: "הם אנשים ישרים ואף אחד מהם לא עבר על שום חוק." המפקד פנה לעצת אחד הכמרים שהיה עמו במשרד, ולאחר מכן השיב: "אז אמור להם שהם נידונים לתלייה באשמת פזיזות בקבלת עשרת הדיברות ובאשמת יהירות באמונתם כי הם העם הנבחר. ובכן, היום אני בחרתי בהם בשם הפיהרר. הכומר יידע אותי שבשבועות חוגגים את עשרת הדיברות, ולכן זה יום ההולדת של העם היהודי. ביום הזה, ימות מניין זה של אנשים מרומים [שהלכו שולל] ויהירים. אתה משוחרר.".
 
באותו ערב, ד"ר למברג ביקר את עשרת היהודים בבית הכלא וסיפר להם את החדשות ואת הנימוק אותו נתן המפקד. ד"ר למברג הצטער על כך שהוא לא יכל לעשות יותר עבורם, וכן על כך שבתור יו"ר היודנראט הוא לא הצליח להגן עליהם ולא הצליח למלא כראוי את האחריות שהוטלה עליו. "אל תדאג, ידידי", ענה לו שלמה ז'ליכובסקי. "עשית כל מה שאפשר לעשות." שלמה ביקש מד"ר למברג לנסות להבריח לתא המאסר כל מה שצריך בשביל תפילת חג השבועות ויום הכיפורים. ד"ר למברג הבטיח שינסה, ושאל בפליאה: "יום כיפור? יש עוד הרבה זמן עד יום כיפור." הוא נענה: "אנו נקיים את תפילת נעילה של יום כיפור. זה אולי לא יום כיפור עפ"י לוח השנה, אך זהו יום הדין שלנו. אנו נשאר ערים כל הלילה של ערב שבועות ונתפלל. מחר בלילה אנו נכריז בפני אלוהים שאנו מוכנים לכפר על כל החטאים של העם היהודי." למחרת בערב חזר ד"ר למברג עם כל הדברים המבוקשים, כולל שופר. ואכן, לאחר ששלמה ז'ליכובסקי ערך את תפילת חג השבועות הוא החל בתפילת הנעילה של יום כיפור. מילה אחר מילה, תפילה אחר תפילה, ערכו עשרת היהודים את תפילת יום הכיפורים. לפני שהגיעו לאחת מהמנגינות היפות ביותר של תפילת נעילה, אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה, עצר שלמה ז'ליכובסקי את התפילה. הוא פנה לתשעת היהודים האחרים ואמר: "בואו נפסיק לשיר ונשמור את המנגינה הזו למחר כאשר נצעד אל הגרדום." הם הסכימו. בדיוק בחצות הלילה תקע שלמה ז'ליכובסקי בשופר.
 
כמו שנעשה בבוקר חג הפורים, הגרמנים אספו בכיכר את כל יהודי העיר. פולנים ו[[פולקסדויטשה|פולקסדויטשים]] רבים הגיעו, ואף יש אומרים כי חלקם הגיעו עם נשיהם. שוב היו הגרמנים שמחים לאיד.
בשעה המתוכננת הובאו עשרת האנשים ע"י המשטרה היהודית. שקט נפל על הקהל כשהעשרה הובאו לכיכר כשידיהם קשורות מאחורי גבם. ואז החלו להישמע מלמולים, שכן העשרה נראו שלווים ובראשם שלמה ז'ליכובסקי שחייך ופניו קורנות. בתלייתם אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. בחזרה השנייה של הפזמון הצטרפו אליו יהודים מהקהל. בחזרה השלישית כל אלפי היהודים החלו לשיר. עשרה כיסאות הונחו מתחת לעשרה חבלים, שכן הגרמנים רצו לתלות כל אדם בנפרד על מנת להאריך כמה שיותר את הטקס הזוועתי. שלמה ז'ליכובסקי ניגש לכיסא הראשון ועלה עליו כשהוא מחייך לעבר החיילים הגרמנים ומשטרת הגטו, ושאל: "נו?". הוא הראה עם ראשו את החבל שמעליו ומתח את צווארו לעברו. "נו?", הוא שאל שוב. לפתע, מתוך השקט, הרים שלמה ז'ליכובסקי את קולו לעבר השמיים והחל לשיר "שמע ישראל". כל הקהל שר אתו. כולם היו במצב רוח מרומם. כולם בכו ללא דמעות.
 
לאחר תליית עשרת היהודים, קהל היהודים לא התפזר. הם עמדו בשקט ובהערכה לזכר אותם קרבנות - קדושים מעונים – וכאי ציות לגרמנים. לבסוף, לאחר איומי רובים מצד הגרמנים ובעזרת משטרת הגטו, עזבו כולם את הכיכר. בניגוד לעשרה שנתלו בחג הפורים, עשרת היהודים הללו לא הושארו תלויים כל היום. הגרמנים אישרו להורידם ולקבור אותם בקבורת ישראל. כולם היללו את העשרה, ובייחוד את שלמה ז'ליכובסקי שהפך לגיבור רוחני.
 
בסוף המלחמה, באחד מהארכיונים הסודיים של גטו ורשה, נמצא שיר שנכתב ע"י [[יצחק_קצנלסון|יצחק קצנלסון]] בשם "השיר על שלמה ז'ליכובסקי".
 
רשימת הנתלים, הי"ד: