משתמש:Yishaybg/קרב מעבר קסרין – הבדלי גרסאות
יצירה באמצעות תרגום הדף "Battle of Kasserine Pass" |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־00:54, 27 במרץ 2020
שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים [ צד שני-אבידות, צד ראשון-אבידות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | ||||||||||||||
| חיילי הגדוד השני ברגימנט הרגלים ה־16 בדיוויזיית הרגלים הראשונה של ארצות הברית צועדים במעבר קסרין לכיוון קסרין ופריאנה שבתוניסיה ב־26 בפברואר 1943 | ||||||||||||||
| מערכה: המערכה בתוניסיה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 16 בפברואר 1943 – 24 בפברואר 1943 (9 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מעבר קסרין | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי למדינות הציר | |||||||||||||
| ||||||||||||||
קרב מעבר קאסרין היה קרב במערכה בתוניסיה במלחמת העולם השנייה שהתרחש בפברואר 1943. הקרב התחולל במעבר קאסרין, מעבר הרים בהרי האטלס שבמערב מרכז תוניסיה, שאורכו כשלושה קילומטרים.
בקרב זה הוביל פלדמרשל ארווין רומל את כוחות מדינות הציר הנצורים בתוניסיה שהיו מורכבים מקורפוס אפריקה, חלקים מהדיוויזיה המשוריינת צ'נטאורו האיטלקית, ושתי ארמיות פאנצר מתוך ארמיית הפאנצר החמישית, למתקפה כנגד כוחות בעלות הברית, אשר כללו את הקורפוס השני האמריקאי בפיקודו של מייג'ור גנרל לויד פרדנדאל[1], את הדיוויזיה המשוריינת השישית הבריטית בפיקודו של מייג'ור גנרל צ'ארלס קייטלי ואת הארמייה הראשונה הבריטית בפיקודו של לוטננט גנרל קנת' אנדרסון.
הקרב היה ההתנגשות הראשונה בקנה מידה גדול של כוחות אמריקאים וכוחות גרמנים באפריקה במלחמת העולם השנייה, והוא הסתיים בתבוסת הכוחות האמריקאים הבלתי מנוסים, שנהדפו יותר מ־80 ק"מ מערבית למיקומם עד למעבר פאיד[1]. תוצאות הקרב אישרו את תחזיתו של וינסטון צ'רצ'יל, שדגל כי הפלישה לצרפת כפי שנוסחה בתוכנית של מבצע ראונדאפ שתוכנן לשנת 1942, תתעכב עד שבעלות הברית יכלו לתמוך במשימה כה שאפתנית, שתיתן לחיילים האמריקנים זמן להדביק את הקצב עם מציאות המלחמה בקרב נגד האיטלקים והגרמנים המנוסים והמצוידים. בקרב זה רומל הצליח להבקיע את מעבר קסרין, ולהדוף את האמריקאים כשמונים קילומטרים מערבה.
ההפסד בקרב הביא לזעזועים קשים בפיקוד בעלות הברית, ולהחלפתו של פרדנדאל בג'ורג' פטון[1]. הצלחה זו של רומל לא הביאה להכרעה לה קיווה במערכה הכוללת בתוניסיה, וזו הסתיימה בכניעתם הכוללת של כוחות הציר בתוניסיה במאי 1943.
רקע
ב־8 בנובמבר 1942, במהלך מבצע לפיד, הכוחות האמריקנים והבריטים נחתו בכמה נקודות לאורך חופי מרוקו הצרפתית ואלג'יריה. זה היה רק ימים ספורים לאחר הניצחון המוחץ של הארמיה השמינית הבריטית בפיקודו של לוטננט גנרל ברנרד מונטגומרי בקרב אל־עלמיין השני. בתגובה לכך, הועברו כוחות גרמניים ואיטלקיים מסיציליה לתוניסיה, אחד האזורים היחידים בצפון אפריקה שהיו קלים יותר להגנה והקרובים לבסיסים בסיציליה. המרחק הקצר הזה הקשה מאוד על ספינות חיל הים של בעלות הברית ליירט את המשלוחים של מדינות ציר, בעוד שאמנעה אווירית היתה קשה באותה מידה, שכן בסיס האוויר של בעלות הברית הקרוב ביותר לטוניסיה היה במלטה - במרחק של למעלה מ־320 ק"מ[2].
הניסיונות של בעלות הברית בנובמבר ובדצמבר 1942 להגיע לתוניס לפני שיגיעו תגבורות גרמניות ואיטלקיות - נכשלו. מערכת הכבישים והרכבות המשובשת באזור שגרמה לכך שרק דיוויזיה אחת היתה בנמצא, והשטח ההגנתי המעולה, אפשרו למספר קטן של חיילים גרמנים ואיטלקים להביס את הניסיונות. כוחות בעלות הברית המשיכו לאגור כוחות: מטוסים נוספים נעשו זמינים ושדות תעופה חדשים נבנו במזרח אלג'יריה ותוניסיה. בעלות הברית הצליחו להפחית את זרימת חיילי וציוד בעלות הברית לתוניס ולביזרטה, אך כוח הציר הגדול כבר היה על חוף תוניסיה[3].
ב־23 בינואר 1943, הארמיה השמינית הבריטית כבשה את טריפולי, בסיס האספקה העיקרי של רומל. רומל היה מוכן לזה והחליף את קו האספקה שלו לתוניס - תוך כוונתו לחסום את הגישה הדרומית לתוניסיה מטריפולי בגאבס. קו מארת, שהצרפתים בנו כדי להגן מפני התקפה איטלקית מלוב, היה:
...שורה של מחסומים צרפתיים עתיקים, אשר בשום אופן לא עמדו בסטנדרטים הדרושים במלחמה מודרנית...
— ארווין רומל[4]
כוחות בעלות הברית כבר חצו את הרי האטלס והקימו בסיס קדמי בפאיד, למרגלות מזרח הרכס. זו היתה עמדה מצוינת לדחוק את כוחות הציר מזרחה לעבר החוף, לפצל את הכוחות בדרום תוניסיה מהכוחות בצפונה, ולחתוך את קו האספקה לתוניס[5].
רקע
מעבר פאיד
חלקים של ארמיית הפאנצר החמישית, בראשותו של הגנרל האנס יורגן פון ארנים, הגיעו לעמדות בעלות הברית בשלוחה המזרחית של הרי האטלס ב־30 בינואר. דיוויזיית הפנאצר ה־21 נתקלה בכוחות צרפתיים בפאיד, ולמרות השימוש המצויין ברובי ה־75 מ"מ הצרפתיים, אשר גרמו אבדות כבדות בקרב כוחות החי"ר הגרמניים, כוחות בעלות הברית נהדפותבנית:Efn.
הארטילריה האמריקנית והטנקים של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נכנסו לקרב תוך שהם משמידים טנקים של האויב ואילצו את השאר לסגת למראית עין[6]. זו היתה מלכודת וכאשר הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נכנסה למרדף אחרי שאר הטנקים היא נפגשה במסך של תותחי נ"ט גרמניים שגרמו לאבדות כבדות. תצפיתן ארטילרי קדמי אמריקאי, שהרדיו והקווים הקרקעיים שלו נהרסו מאש התותחים תיאר:
זה היה טבח. הם התקדמו היישר לעבר תותחי ה־88 המוסתרים וכל מה שיכולתי לעשות הוא לעמוד מן הצד ולראות כיצד טנק אחרי טנק מתפוצץ לחתיכות ועולה בלהבות או פשוט נעצר, הרוס. אלה שהיו מאחור ניסו לחזור לאחוריהם אבל היה נראה שה־88 נמצאים בכל מקום.
— ווסטרייט,1944
דיוויזיית הפאנצר ה־21 חידשה את התקדמותה לקראת פאיד. כמות הפצועים של חיל הרגלים האמריקני גדלה מאוד משום שהם חפרו עמדות הגנה רדודות במקום "שוחות שועל", מה שאפשר לנהגי הטנקים הגרמניים לדרוס בקלות חיילים שנמצאו בעמדות[7]. הדיוויזיה המשוריינת הראשונה ניסתה כמה פעמים לעצור את ההתקדמות הגרמנית, אך בכל פעם מצאה כי כל עמדת הגנה שניסתה לכבוש כבר היתה מאויישת בכוחות גרמניים שהתקיפו אותם וגרמו להם אבדות כבדות[8]. ב־2 בפברואר הוטל על הדיוויזיה המשוריינת הראשונה להפסיק את ההתקפות[2]. הגרמנים כבשו כבר את רוב תוניסיה, והכניסות לשפלות החוף נחסמו. בעלות הברית החזיקו רק את חלקו הפנימי של משולש הרי האטלס, אבל היה להם יתרון קטן בכך שהיציאות היו חסומות. במשך השבועיים שלאחר מכן, התלבטו רומל ומפקדי כוחות מדינות הציר מה לעשות הלאה.
[ <span title="This claim needs references to reliable sources. (February 2012)">ציטטה הצורך</span> ]
סידי בו זיד
רומל לא ראה בארמיה השמינית איום רציני, כי עד שטריפולי היתה פתוחה, יכול היה מונטגומרי להחזיק רק כוח קטן בדרום טוניסיה. ספינות החלו לפרוק ב־9 בפברואר, אך הנמל לא פעל באופן מלא עד סוף החודש[9]. בתחילת פברואר הציע רומל ל"קומנדו סופרימו" (הפיקוד העליון האיטלקי ברומא) לתקוף עם שני צוותי קרב, כולל חלקים מארמיית הפאנצר החמישית, שני בסיסי אספקה אמריקאים מעט מערבה מהשלוחה המערבית של ההרים באלג'יריה. תקיפה מהירה היתה יכולה ללכוד את האספקה ולשבש ניסיונות אמריקנים לרכז כוחות ליד טבסה. ארנים התנגד וההתקפה התעכבה במשך שבוע עד שהושגה הסכמה על מבצע פרולינגסווינד (רוח האביב), מתקפה של ארמיית הפאנצר החמישית על מרכז התקשורת והאספקה של סידי־בו־זיד. כוחותיו של רומל, שנמצאו 97 ק"מ דרום־מערבית, פתחו במבצע מורגנלופט (אויר בוקר) על מנת לכבוש את גאפסה ולהתקדם אל עבר תוזיר[10].
ב־14 בפברואר החלו דיוויזיות הפאנצר ה־10 וה־21 את קרב סידי־בו־זיד , כ־16 ק"מ ממערב לפאיד, במישור הפנימי של הרי האטלס[11]. הטנקים האמריקאים הובסו, והחי"ר, שהיה ממוקם בשלוש גבעות ולא היה מסוגל לספק תמיכה הדדית, היה מבודד. התקפת־נגד שהתקיימה למחרת נהדפה בקלות, וב־16 בפברואר התחילו הגרמנים להתקדם לעבר סבייטלה[12]. לאחר ההצלחה בסידי־בו־זיד, הורה רומל לקורפוס אפריקה לתקוף את גאפסה ב־15 בפברואר, אך לילה קודם לכן הורה אנדרסון למגינים לפנות את גאפסה ולהעביר את קו ההגנה הראשי לגבעות סביב פריאנה, שכן לדעתו גאפסה לא היתה עומדת בפני התקפה גדולה[13]. למחרת, בגלל האיום על האגף הדרומי, קיבל אנדרסון את הסכמתו של אייזנהאואר והורה על נסיגה מהרי הדורסל המזרחיים, אל קו הדורסל המערביים מפריאנה וצפונה[14]. בתחילת ה־17 בפברואר הורה פרדנאל על נסיגה מסבייטלה ומפריאנה[15]. הקורפוס השני האמריקאי היה מסוגל להתרכז בהגנה על מעברי קסרין וסביבה, בשלוחה המערבית של ההרים. אבידות הכוחות האמריקאים היו 2,546 איש, 103 טנקים, 280 כלי רכב, 18 תותחי שדה, שלושה תותחים נגד טנקים וסוללת נ"מ[16].
תוכנית התקפה של הציר
בשלב זה, היה ויכוח במחנה הציר בנוגע בשאלה מה לעשות הלאה; באותו זמן כל תוניסיה היתה תחת שלטון מדינות הציר, ולא היה הרבה מה לעשות עד שהארמייה השמינית לקו מארת. רומל החליט לתקוף דרך מעבר קסרין את הכוח העיקרי של הקורפוס השני האמריקאי בתבסה כדי לתפוס את האספקה האמריקאית בצד האלג'ירי של השלוחה המערבית של ההרים, ובכך לחסל את היכולת של בעלות הברית לתקוף את רצועת החוף המקשרת בין מארת לתוניס ולאיים האגף הדרומי של הארמייה הראשונה. ב־18 בפברואר הגיש רומל את הצעותיו לאלברט קסלרינג, שהעביר אותן בברכתו ל"קומנדו סופרימו" ברומא[17].
בשעה 13:30 ב־19 בפברואר, רומל קיבל את אישור ה"קומנדו סופרימו" לתוכנית מתוקנת. על פי התוכנית הוא היה אמור להעביר את דיוויזיות הפאנצר ה־10 וה־21 מארמיית הפאנצר החמישית של ארנים לפיקודו ולתקוף דרך מעברי קסרין וסביבה, לעבר תאלה ואלכאף צפונה, לנקות את הדורסל המערביים ולאיים על הארמייה הראשונה[18][19]. רומל היה מזועזע; התוכנית פיזרה את כוחות הציר, ותקיפה דרך המעברים היתה חושפת אותם. בניגוד לכך, התקפה מרוכזת על טבסה, גם אם היא בעלת סיכון כלשהו, יכולה לגרום להשגת אספקה נחוצה מאוד, להרוס את הפוטנציאל של בעלות הברית לכבוש את מרכז תוניסיה ולאפשר לכוחות הציר לכבוש את שדה התעופה ביוק־לה־בה, ממערב לטבסה[20].
הקרב
בשעות המוקדמות של ה־19 בפברואר, רומל הורה על קורפוס אפריקה מפריאנה לתקוף את מעבר קסרין. דיוויזיית הפאנצר ה־21 בסבייטלה נצטוותה לתקוף צפונה דרך המעבר ממזרח לקסרין, שהוביל לסביבה ולאל־קוצור. ה"קמפגרופה פון ברויך", צוות הקרב של ארנים מדיוויזיית הפאנצר ה־10, נצטוותה להתרכז בסבייטלה, שם תהיה מוכנה לנצל את הניצחון בשני המעברים[21].
סביבה
אזור סביבה הותקף על ידי צוותי הקרב סטנקוף ושוטה, שרידי דיוויזיית הפאנצר ה־21. מול הכוחות המשוריינים הגרמניים היתה הדיוויזייה המשוריינת ה־6 הבריטית (ללא בריגדת השריון ה־26, פרט לטנקים של רגימנט נושאי הרומח ה־5/ה־16 שנשלחו לתאלה). בקו היו חלק מדיוויזיית החי"ר הראשונה האמריקאית ושלושה גדודי חיל רגלים מדיוויזיית החי"ר ה־34 האמריקאית. היו שם גם שלושה גדודי תותחנים של ארצות הברית, חלקים של שני גדודים בריטיים נגד טנקים וכמה פלוגות צרפתיות. הגרמנים הצליחו להתקדם מעט נגד כוח האש המשולב של הכוח המגן שהניח גם שדות מוקשים[22]. דיוויזית הפאנצר ה־21 נבדקה ולאחר מכן חזרה ב־20 בפברואר. [23]
קסרין
על המעבר הגן כוח שהורכב מהגדוד הראשון בצוות הקרב של רגימנט הרגלים ה־26 האמריקאי, מרגימנט ההנדסה הקרבית ה־19, מגדוד תותחי השדה ה־6, מגדוד משחיתי הטנקים ומסוללת ארטילריה צרפתית. על הגבעות שממערב להם היה כוח המשימה של גנרל וולבר, גנרל צרפתי שפיקד על דיוויזית הרגלים האלג'יראית השלישית. הכוח הורכב מגדוד ריינג'רס וגדוד חי"ר האמריקאי, שלושה גדודי חי"ר צרפתים, שני גדודי תותחנים אמריקאים, ארבע סוללות ארטילריה צרפתיות ופלגת נ"מ. הרחק יותר מערבה היה כוח המשימה בואן (שהורכב מהגדוד ה־3 של צוות הקרב של הרגימנט ה־26) שחסם את הדרך מפריאנה לעבר טבסה. בין כוח המשימה בואן לטבסה הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נערכה מחדש, אם כי רק צוות "פיקוד קרב ב'" היה כשיר ללחימה.[24] העמדות במעבר הועברו תחת אחריותו של קולונל אלכסנדר שטרק, מפקד צוות הקרב של הרגימנט ה־26, בליל ה־18 בפברואר והפקודה נקראה בשם "כוח סטארק".[25]
יחידת הסיור ה־33 למעבר נכשל ניסתה להפתיע את הכוחות המגינים על קסרין אך נכשלה: גדוד של פאנצרגרנדיר היה מוכן במעבר ואחד נוסף בג'בל סממה, הגבעה ממזרח.[26] רומל החליט להעביר את יחידותיו מדיוויזיית הפאנצר העשירית למעבר קסרין בבוקר למחרת להתקפה מתואמת יחד עם יחידות מקורפוס אפריקה, שאליהן יצטרפו חלקים מדיוויזיית השריון ה־131 צ'נטאורו האיטלקית.[27] תגבורת בריטית מבריגדת השריון ה־26 (הדיוויזיה המשוריינת השישית) התאספה בתאלה ובריגדיר דונפי, שבחן את המצב, החליט להתערב. מפקדת הארמייה הראשונה הגבילה אותו לשלוח את "כוח גור", צוות קרב משולב קטן של פלוגת חיל רגלים, פלוגה של 11 טנקים, סוללת ארטילריה וצוות נ"ט. [28] בריגדיר קמרון ניקולסון (מהדיוויזיה המשוריינת השישית) קיבל פיקוד על "ניקפורס", כל היחידות שנמצאו מצפון־מערב למעבר.[29]
במהלך הלילה, נכבשו העמדות האמריקאיות בשתי הכתפיים המשקיפות על המעבר ובשעה 8:30 בבוקר הפאנצרגרנדירים הגרמניים ו"ברסליארי" האיטלקית חידשו את ההתקפה. בשעה 10:00 בבוקר דאנפי העריך כי כוח סטארק עומד לפנות את מקומו והורה ל"כוח גור" לעבור לצד המעבר הקרוב לתאלה כאשר חלקים מדיוויזיית צ'נטאורו פתחו במתקפה לעבר טבסה שהמשיכה כל אחר הצהריים.[30] בשעה אחת בצהריים רומל ביצע שני גדודים מפאנצר העשירי שגברו על ההגנה.[28] הטנקים וברסליארי מדיוויזיית צ'נטאורו התקדמו לאורך כביש 13 וחיסלו את ריגמנט ההנדסה הקרבית ה־19.[31][32] הניצולים האמריקאים נסגו באופן לא מאורגן במעלה היציאה המערבית מהמעבר לעבר ג'בל אל־חמרה, לשם הגיע "פיקוד קרב ב'" של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה. ביציאה לתאלה, "כוח גור" העסיק את כוחות הציר תוך שהוא נסוג לאט ומאבד את כל הטנקים שלו בתהליך, כדי להצטרף לבריגדת השריון ה־26 שהיתה במרחק של 16 ק"מ.
ג'בל אל־חמרה
קורפוס אפריקה החל לנוע לאורך עמק נהר חטב (حطب), לעבר חיידרה (حيدرة) וטבסה בשעות אחר הצהריים המוקדמות של ה־21 בפברואר והתקדם עד שנתקל בג'בל אל־חמרה בכוחות המגנים של בעלות הברית, שהורכבו מרגימנט הרגלים ה־16 האמריקאי, דיוויזייית הרגלים הראשונה ו"צוות קרב ב'" של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה האמריקאית. הכוח הגרמני־איטלקי נעצר ולמרות הלחץ הכבד שכלל התקפות אוויריות, הוא לא הצליח לסלק את המגינים האמריקאים.[33] לאחר שהפסיקו את התקדמות כוחות הציר לכיוון טבסה, גנרל פול רובינט וגנרל טרי אלן הפנו את תשומת לבם לתכנון התקפת נגד שתתקיים למחרת, 22 בפברואר. התוכניות שתכננו שני הצדדים היו מבולבלות כתוצאה מהקרב וכוחות הציר (5 "ברסליארי", קבוצת "סמובנטה" (Semovente) מצ'נטאורו ו־15 פאנצרים) פתחו בתקיפה נוספת על עמדות ארה"ב בבוקרו של ה־22 בפברואר. אף על פי שכוחות הציר תקפו בחוזקה, המגינים האמריקאים החזיקו את הקו ובאמצע אחר הצהריים, חיל הרגלים והטנקים האמריקאים פתחו בהתקפת נגד שחיסלה את הכוח הגרמני והאיטלקי המשולב. יותר מ־400 אסירים מכוחות הציר נשבו כאשר התקפת הנגד כבשה את העמדות של קורפס אפריקה.[34]
תאלה
רומל נשאר עם הקבוצה הראשית של דיוויזיית הפאנצר העשירית בדרך לכיוון תאלה, שם התחפרו על הגבעות הבריגדה המשוריינת ה־26 ושרידי רגימנט הרגלים ה־26 האמריקאי. אם העיירה היתה נופלת ודרום שתי הדרכים מתאלה לטבסה היו נחתכות, דיוויזיית הרגלים התשיעית האמריקאית מצפון היתה מבודדת ו"צוות קרב ב'" של הדיוויזייה המשוריינת הראשונה היה נלכד בין דיוויזיית הפאנצר העשירית ליחידות התומכות שלה שהיו נעות צפונה בדרך השנייה לטבסה.
הכוח המשולב של בעלות הברית ניסה לעכב את התקדמות הגרמנים לעבר תאלה, מה שעלה לו באבידות כבדות. כוח בעלות הברית שנסג גבעה אחר גבעה צפונה עד החשכה, עצר הכוח את ההתקפות הגרמניות ממש מדרום לעיירה.[35] הארטילריה של דיוויזיית הרגלים התשיעית (48 תותחים) ומחלקות נ"ט, שהועברו ממרוקו ב־17 בפברואר 1,300 ק"מ מערבה, הגיעו בשעות אחר הצהריים לטבסה ובחצות הלילה כבר היו מוכנים בעמדותיהם בתאלה. ביום למחרת, החזית הוחזקה ברובה על ידי חיל הרגלים הבריטי, עם גיבוי חזק במיוחד של ארטילריה אמריקאית ובריטית מאוחדת, תחת פיקודו של בריגדיר גנרל סטפורד לירוי אירווין, מפקד הארטילריה של דיוויזיית הרגלים התשיעית האמריקאית. לבריטים היו 36 תותחים, בנוסף על הטנקים של הבריגה הרכובה דרבישייר (Derbyshire Yeomanry) ושל רגימנט נושאי הרומח ה־17/ה־21.[36] [37]
אנדרסון הורה לדיוויזיית הרגלים התשיעית וולארטילריה המסייעת שלה באל־קאף להתכונן להתקפה גרמנית צפויה, אולם מייג'ור ג'נרל ארנסט הרמון האמריקאי, שנשלח על ידי אייזנהאואר לדווח על הקרב, ופיקוד בעלות הברית הורו לארטילריה של דיוויזיית הרגלים התשיעית להישאר מאחור.[38] בבוקר ה־22 בפברואר, מטח ארטילריה עז מתותחי בעלות הברית המקובצים, מנע את חידוש ההתקפה של דיוויזיית הפאנצר העשירית, השמיד טנקים וכלי רכב ושיבש את התקשורת. ברויך, מפקד קבוצת הקרב, החליט לעצור ולהתארגן מחדש, אך תגבורת של בעלות הברית המשיכה להגיע.[39] [40] תחת אש מתמדת חיכתה דיוויזיית הפאנצר העשירית עד החשיכה כדי לסגת משדה הקרב.
נסיגה
כוחות מפוזרים עם אספקות שהולכות ומידלדלות, כשהארטילריה של בעלות הברית דוחקת במעבר מול תאלה וכעת ניצבים נגד התקפות נגד של ארצות הברית לאורך נהר חטב, הבין רומל שההתקפה שלו הופסקה. בסביבה, לאורך נהר חטב ועכשיו בתאלה, לא הצליחו מאמצי הכוחות הגרמניים והאיטלקיים לשבור את קו בעלות הברית. עם סיכויים מועטים להצלחה נוספת, רומל פסק כי יהיה זה נכון יותר להפסיק בהתקפה, להתרכז בדרום תוניסיה ולהכות מכה קשה בארמייה השמינית, שעסקה באסיפת כוחות וארכון היחידות. לפחות היתה לו נחמה בכך שהוא גרם לאבדות כבדות לאויבו ושריכוזי הכוחות של בעלות הברית בגפסה ובסבייטלה הושמדו.[41] בפגישה שנערכה במפקדה של רומל בקסרין ב־23 בפברואר, ניסו קסלרינג וגנרל חיל הפרשים זיגפריד וסטפל לשנות את דעתו של רומל בטענה כי עדיין יש היתכנות של הצלחה. רומל היה נחוש; קסלרינג הסכים בסופו של דבר ובאותו ערב הוראות רשמיות של ה"קומנדו סופרימו" ברומא קראו לבטל את ההתקפה והפנו את כל יחידות הציר לחזור לעמדותיהן המקוריות.[42] ב־23 בפברואר התקפה אווירית אמריקאית מסיבית על המעבר החישה את הנסיגה הגרמנית, ובסוף ה־24 בפברואר שוב נכבש המעבר, פריאנה הייתה בידי בעלות הברית; סידי בוזיד וסבייטלה נכבשו בחזרה זמן קצר לאחר מכן.[43]
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
- ^ 1 2 3 Hickman, Kennedy. "World War II: Battle of Kasserine Pass – North Africa". Militaryhistory.about.com. נבדק ב-2016-07-31.
- ^ 1 2 Playfair et al. 2004, p. 204.
- ^ Playfair et al. 2004, p. 210.
- ^ Playfair et al. 2004, p. 229.
- ^ Watson (2007), p.73
- ^ Westrate (1944), pp. 109–17
- ^ Westrate (1944), pp. 109–17
- ^ Westrate (1944), pp. 109–17
- ^ Watson (2007), p.72
- ^ Watson (2007), p.72
- ^ Watson (2007), p.72
- ^ Watson (2007), p.72
- ^ Watson (2007), p.72
- ^ Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 295
- ^ Playfair, p. 295
- ^ Rutherford (1970), p. 111
- ^ Playfair, עמ '. 294
- ^ Playfair, עמ '. 296
- ^ Playfair, p. 296 & 297
- ^ Watson (2007), p. 90
- ^ 1 2 Playfair, p. 297
- ^ Playfair, p. 298
- ^ Walker 2006, pp. 186–187
- ^ Tucker 2012, p. 1,575
- ^ Atkinson 2002, p. 372.
- ^ Rutherford (1970) p. 124
- ^ Kelly (2002) p. 244
- ^ Playfair et al. 2004, pp. 297–298.
- ^ Watson (2007), p. 104
- ^ Playfair, p. 300
- ^ Murray (2006), pp. 28–35
- ^ Watson (2007), pp. 104 & 105
- ^ Murray, pp. 28–35
- ^ Playfair, p. 301
- ^ Watson (2007), pp. 109–110.
- ^ Rutherford (1970), p. 147
שגיאת ציטוט: תג ה־<ref> הפותח פגום או בעל שם שגוי.
[[קטגוריה:קרבות הממלכה המאוחדת במלחמת העולם השנייה]] [[קטגוריה:קרבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה]] [[קטגוריה:ציטוט מקור בשפה זרה (ספרדית)]]