יודנראט – הבדלי גרסאות

ה[[חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם]], שנחקק ב-1950 איפשר להעמיד לדין יהודים, תושבי ישראל, שהואשמו על מעשיהם בתקופת השואה. סך הכל הואשמו כ-30–40 איש, רובם זוכו או שיצאו בעונשים קלים, יחסית למעשים שהואשמו בהם. משפטים אלו הופסקו לחלוטין בעקבות פסק דינו של השופט [[משה לנדוי]] בעניין הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדז'ין, ב-1963 שפסק ש"אין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש"{{הערה|ע"פ 77/64 הירש ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה}}.

 

 

כבר בשנת 1947 הזמין [[נתן אלתרמן]] את [[אבא קובנר]] אליו, ושאל אותו על תולדות [[גטו וילנה]] ותפקידו במרד. אלתרמן הגיב במשפט: "לו אני בגטו, הייתי עם היודנראט"{{הערה|תום שגב, המיליון השביעי, עמ' 277}}. ב-1954 אלתרמן הביע את דעתו במדור [[הטור השביעי]] בעיתון [[דבר (עיתון)|דבר]] ביצירתו "יום הזיכרון והמורדים{{הערה|[https://www.chagim.org.il/LITERATURE/יום-הזיכרון-והמורדים יום הזיכרון והמורדים]}}", בביטוי "גיבורי השתדלנים והפרנסים". הביטוי והיצירה עוררו ויכוח ציבורי נוקב בין אלתרמן מחד ובין רבים כמו [[דוד כנעני]] וכן מנהיגי היישוב, כגון [[משה כרמל]] ו[[ישראל גלילי]], וממנהיגי המרידות בנאצים ([[יצחק צוקרמן]], [[טוביה בוז'יקובסקי]] ואחרים) מאידך. אלתרמן בטור השביעי ("שתי דרכים", "טיב האשמה", "נימת הדיון") ובספרו "על שתי דרכים", כרמל במאמר בעיתון [[למרחב]] ובוז'יקובסקי במאמרו "בין השיר והפרוזה" בעיתון [[על המשמר]].