הסכם סייקס–פיקו – הבדלי גרסאות

האימפריה העות'מאנית הייתה נתונה בשקיעה, וממשלת הסולטאן [[פשיטת רגל|פשטה רגל]] בשנת 1876. ב[[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)]] בין רוסיה ו[[רומניה]] לבין האימפריה העות'מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית מנעה את כיבושה. בעקבות מלחמה זו נחתם [[חוזה סאןסן סטפנו]], אך בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן ב[[קונגרס ברלין]]. החלטות ברלין הטיבו את מצבה של האימפריה לפי ההסכם הקודם, אך גם לפיו היא איבדה שטחים עצומים - רוסיה זכתה בשטחים ב[[קווקז]], ואנגליה זכתה ב[[קפריסין]] בתמורה לתמיכתה בסולטאן במלחמה. עצמאותן של [[סרביה]], רומניה ו[[מונטנגרו]] אושרה, [[בוסניה והרצגובינה]] עברה לשליטת אוסטריה ו[[בולגריה]] זכתה באוטונומיה. מצרים הועברה בשנת [[1882]], יחד עם תעלת סואץ לחסות האימפריה הבריטית. [[מלחמת קרים]] ומלחמות רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית. המשקיעים הבריטים נטלו את מה שנותר מכספם לאחר הקריסה העות'מאנית, והצרפתים מיהרו להחליף אותם. הצרפתים רכשו את רוב החוב של האימפריה העות'מאנית. אולם ההתפוררות נמשכה והעות'מאנים איבדו גם את [[לוב]] ואת השטחים שנותרו בידיהם בבלקן. "ההסכמה הלבבית" לא שמה קץ לחשדות שניצבו בין שתי היריבות הוותיקות. הצרפתים היו משוכנעים שתאבונה של בעלת הברית שלהם לטריטוריה שנותרה בידי העות'מאנים, לא שכך. לכן, הצרפתים לחצו על ממשלת בריטניה לאשר בסוף שנת [[1912]], שאין לה כוונות להשתלט על סוריה. באפריל [[1915]] נחת כוח צבאי בריטי ב[[דרדנלים]], במטרה לכבוש את [[איסטנבול]] ולפתוח חזית נוספת במלחמה כנגד [[מעצמות המרכז]]. הצרפתים והבריטים ציפו לניצחון מהיר, בגלל דעיכתה של האימפריה העות'מאנית וכישלונותיה בשנותיה האחרונות, וציפו לחלוקת ה[[שלל מלחמה|שלל]] ביניהן. "ועדת אסיה הצרפתית" (שמרבית חבריה היו דיפלומטים ממשרד החוץ של צרפת) החלה ללחוץ על שר החוץ הצרפתי, דלקסה, כדי שיתבע למען צרפת את סוריה ופלשתינה. סייקס חשף את תוכניות הבריטים בפני דיפלומטים צרפתיים בפגישה שנערכה ביוני 1915. הסעיף הבעייתי מבחינת הצרפתים היה התוכנית הבריטית להקמת מסילת ברזל שתעבור דרך [[דמשק]] עד חיפה, תוכנית שתקטין את שטחה של סוריה אשר אמורה להיות בשליטה צרפתית. בתמורה, סייקס הציע לצרפתים את אלכסנדרטה ואת [[אדנה]] (שהיו בעבר חלק מטורקיה) וגם חלק מ[[תדמור]]. ועדת אסיה הצרפתית, הגיבה בהצעה נגדית – סוריה ופלשתינה תחת שליטה מוחלטת של צרפת, ודרשו פתיחת משא ומתן עם בריטניה.{{הערה|ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 37-28}}