ביקורת המקרא – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
העברה למקום המתאים
בן נחום (שיחה | תרומות)
ביטול גרסה 27636710 של Haparsi (שיחה) לא מתאים למקם את זה בפרק של "התייחסות הממסד הדתי". *פרופסור* זומר כתב את הדברים הוא "חוקר" ולא "איש דת"
שורה 16:
 
הביקורת ההיסטורית הייתה התחום הדומיננטי של ביקורת המקרא עד סוף [[המאה ה-20]], אז מבקרי המקרא החלו לעסוק יותר בחקר משמעות הטקסט ומקורותיו. עיסוק זה פיתח שיטות שונות שהתבססו על תחום [[תורת הספרות|הביקורת הספרותית הקלאסית]]. ביקורת מתקופתנו עוסקת יותר בנקודות מבט חדשות הנשענות על [[ספרות]] וגישות שונות מתחום ה[[סוציולוגיה]] מתוך מטרה להבין את הטקסט ואת העולם בו הוא נוצר.
 
 
 
== התייחסות הממסד הדתי==
שורה 24 ⟵ 22:
בקרב ה[[פרוטסטנטים]] התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 היו גם מבקרים בלתי-מרוסנים. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ה[[התגלות]] והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף ל[[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליזם]] דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא{{הערה|למשל: הערך '''Liberal Protestantism''' בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2000. עמ' 386.}}. מימין, לעומת זאת, קמה [[פונדמנטליזם נוצרי|התנועה הפונדמנטליסטית]] {{אנ|Christian fundamentalism}} שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית{{הערה|למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.}}.
 
ב[[יהדות]], ממצאי הביקורת ואתגרי המודרניות בכלל הובילו חלק מההוגים היהודים, כמו אצל הנוצרים, לניסיונות לפשרם עם האמונה הקיימת או לסדרה מחדש בהתאמה אליהם. הזרם ה[[רפורמי]], שחיקה את הפרוטסטנטים הליברלים, אימץ מראשיתו את הביקורת בעזרת מושג התגלות שונה מהמסורתי. ה[[קונסרבטיבים]] התנגדו לה בתחילה, ואף שהסכימו לבחינה של הספרות הרבנית דחו כל ניתוח של המקרא עצמו; [[שניאור זלמן שכטר]] תיאר את הביקורת הגבוהה כ"אנטישמיות גבוהה". בשנות ה-1920 החל עיסוק מהוסס בתחום, ועד שנות ה-70 הביקורת לא רק שהתקבלה אלא שהזרם אימץ תאולוגיות לא-מילוליות של המקרא כמעט באופן גורף. בנימין זומר פרופסור למקרא ב[[בית המדרש לרבנים באמריקה]] של התנועה הקונסרבטיבית, פרסם בשנת 2015 את הספר "התגלות וסמכות: סיני בתנ"ך ובמסורת", בו הוא מאמץ את המחקר הדיאכרוני ומראה כי הוא אינו סותר לרעיון ההתגלות במעמד הר סיני ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו כלפי כל היהודים. [[יהדות אורתודוקסית|ביהדות האורתודוקסית]], רווחה בדרך כלל התנגדות נחרצת לביקורת או התעלמות פשוטה. הרב [[דוד צבי הופמן]] כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד [[יוליוס ולהאוזן|ולהויזן]]" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה. פירוש [[דעת מקרא]], שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר [[מרדכי ברויאר]] תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.
 
==ראו גם==