הבדלים בין גרסאות בדף "ביקורת המקרא"

מ
תיקון כיווניות הערת שוליים
(קישורים פנימיים)
תגית: עריכת קוד מקור 2017
מ (תיקון כיווניות הערת שוליים)
הביקורת ההיסטורית הייתה התחום הדומיננטי של ביקורת המקרא עד סוף [[המאה ה-20]], אז מבקרי המקרא החלו לעסוק יותר בחקר משמעות הטקסט ומקורותיו. עיסוק זה פיתח שיטות שונות שהתבססו על תחום [[תורת הספרות|הביקורת הספרותית הקלאסית]]. ביקורת מתקופתנו עוסקת יותר בנקודות מבט חדשות הנשענות על [[ספרות]] וגישות שונות מתחום ה[[סוציולוגיה]] מתוך מטרה להבין את הטקסט ואת העולם בו הוא נוצר.
 
אנשי [[תורת הספרות]] השתמשו בשיטותיהם כדי לנתח את המקרא. כך למשל, [[מאיר שטרנברג]]{{הערה|The poetics of biblical narrative : ideological literature and the drama of reading / Meir Sternberg|שמאל=כן}} ו[[מנחם פרי]] חיברו את המאמר "המלך במבט אירוני"{{הערה|1={{מטח|[[מנחם פרי]] ומאיר שטרנברג|המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה|14049|מתוך '''הספרות''' 1, 1968-1969, עמ' 263-292}}}}, מאמר מכונן של [[אסכולת תל אביב]], המציע קריאה בסיפור דוד ובת שבע ומציג לראשונה את [[תורת הפערים]]. חוקר בולט אחר הוא [[רוברט אלטר]] מ[[אוניברסיטת קליפורניה בברקלי|ברקלי]]{{הערה|The Literary guide to the Bible / edited by Robert Alter and Frank Kermode|שמאל=כן}}{{הערה|1=[https://www.haaretz.co.il/gallery/1.1007094 הכל קול אלוהים]}}.
 
== התייחסות הממסד הדתי==
בקרב ה[[פרוטסטנטים]] התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 היו גם מבקרים בלתי-מרוסנים. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ה[[התגלות]] והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף ל[[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליזם]] דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא{{הערה|למשל: הערך '''Liberal Protestantism''' בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2000. עמ' 386.}}. מימין, לעומת זאת, קמה [[פונדמנטליזם נוצרי|התנועה הפונדמנטליסטית]] {{אנ|Christian fundamentalism}} שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית{{הערה|למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.}}.
 
ב[[יהדות]], ממצאי הביקורת ואתגרי המודרניות בכלל הובילו חלק מההוגים היהודים, כמו אצל הנוצרים, לניסיונות לפשרם עם האמונה הקיימת או לסדרה מחדש בהתאמה אליהם. הזרם ה[[רפורמי]], שחיקה את הפרוטסטנטים הליברלים, אימץ מראשיתו את הביקורת בעזרת מושג התגלות שונה מהמסורתי. ה[[קונסרבטיבים]] התנגדו לה בתחילה, ואף שהסכימו לבחינה של הספרות הרבנית דחו כל ניתוח של המקרא עצמו; [[שניאור זלמן שכטר]] תיאר את הביקורת הגבוהה כ"אנטישמיות גבוהה". בשנות ה-1920 החל עיסוק מהוסס בתחום, ועד שנות ה-70 הביקורת לא רק שהתקבלה אלא שהזרם אימץ תאולוגיות לא-מילוליות של המקרא כמעט באופן גורף. [[יהדות אורתודוקסית|ביהדות האורתודוקסית]], רווחה בדרך כלל התנגדות נחרצת לביקורת או התעלמות פשוטה.
 
===חוקרי מקרא דתיים===
הרב [[דוד צבי הופמן]] כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד [[יוליוס ולהאוזן|ולהויזן]]" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה.
 
פירוש [[דעת מקרא]], שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר [[מרדכי ברויאר]] תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.
92,770

עריכות