הבדלים בין גרסאות בדף "ביקורת המקרא"

הוסרו 2,677 בתים ,  לפני שנה
החזרה של היציבה *באמת*, טרם עריכות בן נחום; מלבד בקש"ח, אין כמעט הבדל, למעט פסקה מוטה שאין מקומה כאן ("אינו סותר לרעיון ההתגלות במעמד הר סיני ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו")
מ (תיקון כיווניות הערת שוליים)
(החזרה של היציבה *באמת*, טרם עריכות בן נחום; מלבד בקש"ח, אין כמעט הבדל, למעט פסקה מוטה שאין מקומה כאן ("אינו סותר לרעיון ההתגלות במעמד הר סיני ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו"))
[[קובץ:Julius Wellhausen 02.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[יוליוס ולהאוזן]], מפתח [[השערת התעודות]] בביקורת המקרא ואחד החשובים שבמבקרי המקרא.]]
 
'''ביקורת המקרא''' היא תחום ה[[מחקר]] ה[[אקדמיה|אקדמי]] של ה[[מקרא]]. בשונה מ[[פרשנות המקרא]] המסורתית, ביקורת המקרא מתעלמת ממעמדו ה[[דת]]י של ה[[טקסט]] ומבקשת לחקור אותו בכלים [[פילולוגיה|פילולוגיים]] ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים, אילו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון [[השערת התעודות]] ו[[תאוריית שני המקורות]].
 
בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת ב[[תנבתנ]] העברי, ב[[הברית הישנה|ברית הישנה]], באיגרות [[הברית החדשה]] וב[[בשורות]]. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה ב[[המאה העשרים|מאהבמאה ה-20]], לאחר דחיית סמכות [[הנוסח המקובל (הברית החדשה)|הטקסטוס רצפטוס]], וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר [[ישו]] ההיסטורי. ביקורת המקרא עוסקת גם ב[[עברית מקראית]], ב[[ארמית]] עתיקה וב[[יוונית קוינה]], השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא [[ביקורת נוסח המקרא]].
 
ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם [[ארכאולוגיה]], [[אנתרופולוגיה]], [[פולקלור]], [[בלשנות]], [[היסטוריה]] ולימודי דתות.
 
הביקורת ההיסטורית הייתה התחום הדומיננטי של ביקורת המקרא עד סוף [[המאה ה-20]], אז מבקרי המקרא החלו לעסוק יותר בחקר משמעות הטקסט ומקורותיו. עיסוק זה פיתח שיטות שונות שהתבססו על תחום [[תורת הספרות|הביקורת הספרותית הקלאסית]]. ביקורת מתקופתנו עוסקת יותר בנקודות מבט חדשות הנשענות על [[ספרות]] וגישות שונות מתחום ה[[סוציולוגיה]] מתוך מטרה להבין את הטקסט ואת העולם בו הוא נוצר.
 
אנשי [[תורת הספרות]] השתמשו בשיטותיהם כדי לנתח את המקרא. כך למשל, [[מאיר שטרנברג]]{{הערה|The poetics of biblical narrative : ideological literature and the drama of reading / Meir Sternberg|שמאל=כן}} ו[[מנחם פרי]] חיברו את המאמר "המלך במבט אירוני"{{הערה|1={{מטח|[[מנחם פרי]] ומאיר שטרנברג|המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה|14049|מתוך '''הספרות''' 1, 1968-1969, עמ' 263-292}}}}, מאמר מכונן של [[אסכולת תל אביב]], המציע קריאה בסיפור דוד ובת שבע ומציג לראשונה את [[תורת הפערים]]. חוקר בולט אחר הוא [[רוברט אלטר]] מ[[אוניברסיטת קליפורניה בברקלי|ברקלי]]{{הערה|The Literary guide to the Bible / edited by Robert Alter and Frank Kermode|שמאל=כן}}{{הערה|1=[https://www.haaretz.co.il/gallery/1.1007094 הכל קול אלוהים]}}.
 
== התייחסות הממסד הדתי==
[[הכנסייה הקתולית]] אסרה והוקיעה את המחקר הביקורתי ב-1893 באנציקליקה Providentissimus Deus ("האל המשגיח"). ב-1943 התהפכה הגישה עם פרסום Divino afflante Spiritu ("בהשראת רוח הקודש") שהתירה לראשונה ועודדה גישה אל פשט הכתוב בשפות המקור ובאמצעים מדעיים ולא דרך ה[[וולגטה]] הלטינית והמסורת הפרשנית. ניצחון הליברלים בו[[ועידת הוותיקן השנייה]] התבטא גם באשרור והעמקת היחס כלפי ביקורת המקרא: המסמך הדוגמטי בשאלת ה[[התגלות]] Dei Verbum ("דבר האל") נקט בגישה מהפכנית, אם כי בלשון זהירה, וקבע ש{{ציטוטון|מאחר שכל מה שנכתב הוא בחזקת השראה מרוח הקודש, חובה להכיר בכתבי הקודש כמורים באמונה וללא טעות את האמיתות שהאל רצה להעביר.}} הצהרה זו תיקפה את קדושתם של הכתבים ללא תלות בזהות המחברים או בתאריך הכתיבה. במקביל, הודגש מאז הצורך במחויבות לסמכות ה[[מגיסטריום]] לפרש ולעיקרי האמונה.{{הערה|Karim Schelkens, Catholic Theology of Revelation on the Eve of Vatican II, [[הוצאת בריל]], 2010. עמ' 1–61-6. }}.
 
בקרב ה[[פרוטסטנטים]] התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 היו גם מבקרים בלתי-מרוסנים. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ה[[התגלות]] והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף ל[[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליזם]] דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא.{{הערה|למשל: הערך '''Liberal Protestantism''' בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2000. עמ' 386.}}. מימין, לעומת זאת, קמה [[פונדמנטליזם נוצרי|התנועה הפונדמנטליסטית]] {{אנ|Christian fundamentalism}} שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית.{{הערה|למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.}}.
 
ב[[יהדות]], ממצאי הביקורת ואתגרי המודרניות בכלל הובילו חלק מההוגים היהודים, כמו אצל הנוצרים, לניסיונות לפשרם עם האמונה הקיימת או לסדרה מחדש בהתאמה אליהם. הזרם ה[[רפורמי]], שחיקה את הפרוטסטנטים הליברלים, אימץ מראשיתו את הביקורת בעזרת מושג התגלות שונה מהמסורתי. ה[[קונסרבטיבים]] התנגדו לה בתחילה, ואף שהסכימו לבחינה של הספרות הרבנית דחו כל ניתוח של המקרא עצמו; [[שניאור זלמן שכטר]] תיאר את הביקורת הגבוהה כ"אנטישמיות גבוהה". בשנות ה-1920 החל עיסוק מהוסס בתחום, ועד שנות ה-70 הביקורת לא רק שהתקבלה אלא שהזרם אימץ תאולוגיות לא-מילוליות של המקרא כמעט באופן גורף. [[יהדות אורתודוקסית|ביהדות האורתודוקסית]], רווחה בדרך כלל התנגדות נחרצת לביקורת או התעלמות פשוטה. הרב [[דוד צבי הופמן]] כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד [[יוליוס ולהאוזן|ולהויזן]]" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה. פירוש [[דעת מקרא]], שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר [[מרדכי ברויאר]] תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.
 
===חוקרי מקרא דתיים===
הרב [[דוד צבי הופמן]] כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד [[יוליוס ולהאוזן|ולהויזן]]" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה.
 
פירוש [[דעת מקרא]], שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר [[מרדכי ברויאר]] תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.
 
פרופסור בנימין זומר (מרצה למקרא ב'[[בית המדרש לרבנים באמריקה]]' של [[התנועה הקונסרבטיבית]] - JTS) פרסם בשנת 2015 את הספר "התגלות וסמכות: סיני בתנ"ך ובמסורת", בו הוא מפתח המחקר הדיאכרוני ומראה כי הוא אינו סותר לרעיון ההתגלות ב[[מעמד הר סיני]] ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו כלפי כל היהודים.
 
==ראו גם==
* [[השערת התעודות]]
* [[תיארוך ספרי התנ"ך]]
 
==קישורים חיצוניים==
* [https://mikranet.cet.ac.il/pages/sub.asp?kwd=2972 מאמרים חינוכיים בנושא ביקורת המקרא], אתר מקרא-נט
* [https://www.ranlevi.com/2018/11/06/osim-tanach-ep-fink-history-of-the-history/ ההיסטוריה של ההיסטוריה], הרקע וההתפתחות של חקר ביקורת המקרא, ראיון עם פרופסור [[ישראל פינקלשטיין]] ב[[פודקאסט]] [[עושים היסטוריה|עושים תנ"ך]]
*{{השילוח|פרופסור יהושע ברמן (פרופסור לתנ"ך ב[[אוניברסיטת בר-אילן]])|"קלקוליו של חקר המקרא"|קלקוליו-של-חקר-המקרא|7, נובמבר 2017}}
* Allen P. Ross (Beeson Divinity School, Samford University), "[https://web.archive.org/web/20110725165002/http://www.christianleadershipcenter.org/txtcriticism.htm The Study of Textual Criticism]" Guide to the methodology of textual criticism.
 
==הערות שוליים==