הבדלים בין גרסאות בדף "ביקורת המקרא"

אין שינוי בגודל ,  לפני שנה
ז'
(החזרה של היציבה *באמת*, טרם עריכות בן נחום; מלבד בקש"ח, אין כמעט הבדל, למעט פסקה מוטה שאין מקומה כאן ("אינו סותר לרעיון ההתגלות במעמד הר סיני ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו"))
(ז')
[[קובץ:Julius Wellhausen 02.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[יוליוס ולהאוזן]], מפתח [[השערת התעודות]] בביקורת המקרא ואחד החשובים שבמבקרי המקרא.]]
 
'''ביקורת המקרא''' היא תחום ה[[מחקר]] ה[[אקדמיה|אקדמי]] של ה[[מקרא]]. בשונה מ[[פרשנות המקרא]] המסורתית, ביקורת המקרא מתעלמת ממעמדו ה[[דת]]י של ה[[טקסט]] ומבקשת לחקור אותו בכלים [[פילולוגיה|פילולוגיים]] ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים, אילו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון [[השערת התעודות]] ו[[תאוריית שני המקורות]].
 
בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, ב[[הברית הישנה|ברית הישנה]], באיגרות [[הברית החדשה]] וב[[בשורות]]. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות [[הנוסח המקובל (הברית החדשה)|הטקסטוס רצפטוס]], וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר [[ישו]] ההיסטורי. ביקורת המקרא עוסקת גם ב[[עברית מקראית]], ב[[ארמית]] עתיקה וב[[יוונית קוינה]], השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא [[ביקורת נוסח המקרא]].
 
==צמיחת תחום המחקר==
ביקורת המקרא צמחה מהתפתחות הרציונליזם במהלך המאות [[המאה ה-17|ה-17]] ו[[המאה ה-18|ה-18]]. [[ברוך שפינוזה]] הניח בספרו [[מאמר תאולוגי-מדיני]], שהתפרסם בשנת [[1670]], את היסודות לביקורת המקרא המודרנית. הוא קרא לפתח שיטה מדעית לחקר המקרא כנהוג במדעי הטבע, באמצעות איסוף נתונים, השוואתם והסקת מסקנות: "הכרח הוא גם לשם הפירוש של המקרא לערוך היסטוריה אמיתית של המקרא, וממנה... להסיק במסקנות נכונות את כוונתם של מחברי המקרא." שפינוזה היה הראשון לכתוב כי "החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה", וספרי הנביאים הראשונים נכתבו "אחרי גלות בבל", כנראה בידי [[עזרא הסופר]] "שחיבר חיבור אחד מספר בראשית עד מלכים ב".{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1136|הכותב=פיליפ, טריה (ד"ר); קם, מתיה|כותרת=ביקורת המקרא|אתר=https://lexicon.cet.ac.il|תאריך=30.8.2019}}}}.
 
ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] ביקורת המקרא נחלקה לשני ענפים נפרדים: הביקורת הגבוהה, שעסקה בניסיון לזהות את המקורות הספרותיים מהם התפתח הטקסט המקראי, והביקורת הנמוכה, שעניינה בשיבושים ובשינויים שחלו לכאורה בטקסט המקראי במהלך העתקתו לאחר גיבושו הסופי. מונחים אלו לא נמצאים בשימוש בימינו. כיום מקובל להבחין בין שני תחומים:
 
== התייחסות הממסד הדתי==
[[הכנסייה הקתולית]] אסרה והוקיעה את המחקר הביקורתי ב-1893 באנציקליקה Providentissimus Deus ("האל המשגיח"). ב-1943 התהפכה הגישה עם פרסום Divino afflante Spiritu ("בהשראת רוח הקודש") שהתירה לראשונה ועודדה גישה אל פשט הכתוב בשפות המקור ובאמצעים מדעיים ולא דרך ה[[וולגטה]] הלטינית והמסורת הפרשנית. ניצחון הליברלים בו[[ועידת הוותיקן השנייה]] התבטא גם באשרור והעמקת היחס כלפי ביקורת המקרא: המסמך הדוגמטי בשאלת ה[[התגלות]] Dei Verbum ("דבר האל") נקט בגישה מהפכנית, אם כי בלשון זהירה, וקבע ש{{ציטוטון|מאחר שכל מה שנכתב הוא בחזקת השראה מרוח הקודש, חובה להכיר בכתבי הקודש כמורים באמונה וללא טעות את האמיתות שהאל רצה להעביר.}} הצהרה זו תיקפה את קדושתם של הכתבים ללא תלות בזהות המחברים או בתאריך הכתיבה. במקביל, הודגש מאז הצורך במחויבות לסמכות ה[[מגיסטריום]] לפרש ולעיקרי האמונה.{{הערה|Karim Schelkens, Catholic Theology of Revelation on the Eve of Vatican II, [[הוצאת בריל]], 2010. עמ' 1-61–6. }}
 
בקרב ה[[פרוטסטנטים]] התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 היו גם מבקרים בלתי-מרוסנים. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ה[[התגלות]] והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף ל[[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליזם]] דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא.{{הערה|למשל: הערך '''Liberal Protestantism''' בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2000. עמ' 386.}} מימין, לעומת זאת, קמה [[פונדמנטליזם נוצרי|התנועה הפונדמנטליסטית]] {{אנ|Christian fundamentalism}} שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית.{{הערה|למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.}}