יהדות אורתודוקסית – הבדלי גרסאות

בשנות ה-60 התרחשה בהונגריה מודרניזציה מואצת שהתבטאה בצמיחה מהירה של ה[[נאולוגים]], ששילבו היטמעות תרבותית והתרחקות משמירת מצוות עם רבנות שנטתה לאסכולה של פרנקל. השמרנים נקלעו למשבר חמור תחת האיום שיהפכו למיעוט. הילדסהיימר, ששהה אז בארץ, חתר לבלום מגמה זו באמצעות עקרונות 'תורה עם דרך ארץ', תוך שיתוף-פעולה מסויג מצד הרבנים המקומיים. חלק מתלמידי [[החת"ם סופר]] הציעו מענה משלהם: הרב [[הלל ליכטנשטיין]] וחתנו הרב [[עקיבה יוסף שלזינגר]] פיתחו עמדה עוינת לכל גילוי של אקולטורציה או קדמה, תוך שהם מחילים בהרחבה רבה את 'חדש אסור מן התורה'. הרב שלזינגר הפליג בחשיבות שייחס לשימור המנהגים, היידיש והלבוש המסורתיים כאמצעי היבדלות. הוא ובני חוגו הרבו להסתמך על ה[[קבלה]], בעיקר על [[ספר הזוהר]], ופסיקותיהם הבלתי-שגרתיות עוררו התרעמות גם בקרב רבני הדור, תלמידי החת"ס: {{ציטוטון|כשניסו לשכנע את הזרם המרכזי לנקוט בעמדות נוקשות}}, ציין מיכאל סילבר, {{ציטוטון|הם ניצבו מול בעיה: רוב הנושאים האלה, אפילו מרבית הרפורמות בסדרי בתי-הכנסת, היו באזורים האפורים. ההלכה בעניין הייתה לעתים גמישה מדי, אפילו מתירנית... המרכז, על אף הערכתו ליעדים האוטופיים של הקנאים, לא היה יכול להביא עצמו לתת לגיטימציה לאמצעים ה'לא-אורתודוקסיים' שלהם.}} האולטרה-אורתודוקסיה ההונגרית מיסודו של הרב ליכטנשטיין ראתה ברב הילדסהיימר ובדומים לו את עיקר הסכנה, שכן באמצעות תדמיתו כאדוק הוא הכשיר את אימוץ תרבות הסביבה. עיקר התקפותיהם התמקדו בו. בניגוד לגרמניה, בה נשענו האורתודוקסים על עקרונות "תינוק שנשבה" כדי לבדל בין ההנהגה והרבנים הרפורמים לצאן מרעיתם, הטיפו הקיצונים בהונגריה להינתקות מכלל הציבור שחרג מהקו שהכתיבו. לבסוף, גם הרבנים ההונגרים המתונים יותר בראשות [[מהר"ם שיק]] ו[[כתב סופר]] יצאו נגד הרב הילדסהיימר כשביקש להקים סמינר מודרני לרבנים ב-1864. המתח בינם לנאולוגים הביא לידי [[הקרע ביהדות הונגריה|פילוג קהילות מלא ב-1871]], שכמוהו לא היה עוד באירופה, והפרדה כמעט מוחלטת בין שני הציבורים. מעט קהילות, חלקן אדוקות ומונהגות בידי רבנים ידועים, שאפו להיוותר מחוץ לסכסוך; הן נודעו כ"[[קהילות הסטטוס קוו אנטה|סטטוס קוו]]". סירובן להצטרף לארגון האורתודוקסי החדש הוביל לגינוי חמור מצד הנהגתו, אם כי זו הייתה מוכנה לסבול ציבור שהיה רחוק משמירת מצוות כל עוד השתייך לה מבחינה פוליטית.{{הערה|שם=סילבר2|1=Michael K. Silber. '''[http://www.academia.edu/3260113/The_emergence_of_ultra-orthodoxy_The_invention_of_a_tradition The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition]'''. הציטוט שם, בעמ' 59. הילדסהיימר ופרנקל: עמ' 35.}}

{{ציטוט-צף|'''אך זה כל מטרת חפצינו להפריד ממנו כל פועלי און, כה עשו אבותינו מעולם בכל עת אשר קמו בקרבינו בני בליעל ושמו מגרעות בדיני תורתנו הקדושה הן שבכתב והן שבע"פ, תיכף כמו רגע היבדלו מהם. כה עשה [[עזרא הסופר]] ואנשי [[כנסת הגדולה]] ל[[השומרונים בהלכה|הכותים]], כה עשו רבותינו ה[[תנאים]] הקדושים לה[[צדוקים]] וה[[ביתוסים]]. כה עשו רבותינו הגאונים לה[[קראים]]. מה היה סופם? המה ספו תמו ונכרתו, ועדת ה' לעולם תעמוד.|העורך (אנונימי), מאמר בעד פרישה קהילתית, [[מחזיקי הדת (עיתון)|מחזיקי הדת]], 13 בנובמבר 1881|רוחב=300px}}

 

ב-[[1878]] קמה ב[[גליציה]] אגודת "מחזיקי הדת", בהשראת הרב [[שמעון סופר (מכתב סופר)|שמעון סופר]] מ[[קרקוב]] והאדמו"ר הרב [[יהושע רוקח]] מ[[חסידות בעלז|בעלז]]. הם הונעו לפעולה על ידי החשש מהתחזקות המשכילים, שהריצו רשימה לפרלמנט ושאפו לשלוט בקהילת [[למברג]]. "מחזיקי הדת" היו הגוף האורתודוקסי הראשון שהשיג כח פוליטי של ממש: הרב סופר נבחר ל[[רייכסראט (אוסטריה)|רייכסראט]], והיו להם 40,000 חברים רשומים, אף כי הם מעולם לא הצליחו לקבל רשות לפרוש מכלל הציבור כפי שנעשה בממלכת הונגריה.{{הערה|שם=סילבר}}