מערת קבורה – הבדלי גרסאות

ב'''[[ימי הבית השני]]''' הייתה הקבורה במערות פרטניות. ירושלים של אותה עת הייתה מוקפת מכל עבריה בשדות קברים. בשל קדושת ירושלים ובשל [[טומאת מת|טומאת המת]], נאסרה קבורה בין [[חומות ירושלים|חומותיה]] והותרה רק מחוץ לחומות ובמרחק סביר ("מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה ([[משנה]] [[מסכת בבא בתרא|בבא בתרא]], ב, ט). כאשר העיר התרחבה, הורחקו בתי הקברות ("כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא" ([[בבא בתרא]], א, יא). האמונה ב[[תחיית המתים]] הביאה לשמירת עצמותיו של כל אדם בנפרד. הנקברים נקברו בתחילה במערות למשך כשנה עד שנותרו העצמות, שנקברו לאחר-מכן ב[[גלוסקמא]]ות ("מלקט אדם עצמות אביו ואמו... בראשונה היו קוברים אותן במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות קוברים אותן ברזין (ארון)" [[תלמוד ירושלמי|ירושלמי]] [[מסכת מועד קטן|מועד קטן]], פא ע"ג). בירושלים התפתח מנהג ייחודי של עיטור הגלוסקמאות בעיטורי פרחים, בעיקר פרח השושן וענפי [[דקליים|דקלים]]. הגלוסקמאות הונחו במערות קבורה משפחתיות, חצובות בסלע או במבנים בנויים. מאות מערות הקבורה מ[[תקופת בית שני|ימי בית שני]] פרושות בעיקר בצפון ירושלים (אזור [[סנהדריה]], מזרחה (גדות [[נחל קדרון]]), ומדרום לעיר העתיקה ([[גיא בן הינום]] ו[[כתף הינום]]) ומהוות [[נקרופוליס]]. בצדה המערבי של העיר נמצאו מעט קברים, בעיקר לאורך דרך עזה ושכונת [[רחביה]].

 

 

==מערות קבורה בתלמוד==