אדמו"ר – הבדלי גרסאות

הנהגתו של האדמו"ר את חסידיו ודבקותם בו מתבטאת בדברים רבים. אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם היה צעיר בימים. הסופר [[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]] שבא מרקע חסידי, סיפר שאחד מהעניינים שהפריעו לו ביותר הוא שצדיק צעיר שאל "איך ה[[יראת שמים]] שלך?" את זקן תלמידי החכמים שבחבורה. מראשית ימיה נהגו החברים בתנועה לעלות לרגל לבתי הצדיקים כדי לשהות במחיצתם. צורה נפוצה של דרך זו היא עריכת סעודות שבת חגיגיות ומרובות משתתפים - "[[טיש]]ים", מהמילה בגרמנית/[[יידיש]] לשולחן - בהן האדמו"רים נושאים דברי תורה ואנשיהם שרים זמירות. כמו כן, הם מחלקים שיריים ממאכליהם, הנחשבים אצל החסידים כבעלי סגולה. דגם נוסף שהתפתח מההתחלה היה ה[[קוויטל|פדיון]], ששימש כיסוד הכלכלי של החצרות; החברים בהן שלחו או הגישו לצדיק פתקא ('קוויטל') עם בקשות שונות, לרוב בנוסף לפדיון כספי. מלבד פדיונות ותרומות מאנשיהם היו לאדמו"רים, שלא קיבלו לרוב שכר מהקהילות בהן חיו, הכנסות מועטות כמו מס השחיטה שגבו השוחטים שפעלו בהשגחתם. חלקם, כמו רבי [[ישראל מרוז'ין]], נזקקו לכסף רב כדי לקיים חיי פאר שכללו בניית ארמונות מאובזרים. גם כיום נוהגים חסידים להתייעץ עם ראשי החצרות בכל ענייניהם. {{עוגן|משבק}}אחד התפקידים הבולטים בחצרות חסידיות הוא תפקיד המשב"ק (ב[[ראשי תיבות]]: "משמש בקודש"). הוא משמש אישית את האדמו"ר בצרכיו הפרטיים - מנקיון הבית, בישול ועוד. לעיתים ישנם כמה [[גבאי]]ם, ורק הראשי מכונה משב"ק; או לחלופין, גבאים מספר מכונים משמשים בקודש.