יהדות ספרד – הבדלי גרסאות

רבים מקרב צאצאי מגורשי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי '''ס"ט'''. בניגוד לתפיסה שאלו [[ראשי תיבות]] של המילים "ספרדי טהור", שנועדו להדגיש את היותם צאצאים של אלו שלא נאלצו לנהוג כ"[[אנוסים]]" ונשארו תמיד בגלוי ביהדותם,{{הערה|[[ברוך אפשטיין]], '''מקור ברוך''', פרק א' סעיף ב', עמ' 696.}} ישנם שלושה פירושים ל[[ראשי התיבות]]: "סין [ו]טין" ( עפר ואפר - ביטוי ענווה והתבטלות בפני הבורא); "סופו טוב" או "סימנא טבא".{{הערה|ד"ר אברהם שפיר, [http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2771 ס"ט: שמות משפחה], באתר אנציקלופדיה יהודית דעת}} בנוסף, לא רק יוצאי ספרד הצמידו לשמם את הכינוי, אלא גם חלק מרבני יהדות אשכנז.{{הערה|הרב שלום משאש, שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד' סימן י"ד (עמ' קצ"ג)}}

 

 

התפוצה של המגורשים מחצי האי האיברי התפרשה לכמה קבוצות, שהוסיפו לקיים ביניהן סולידריות וקשרים נרחבים. החלוקה הבסיסית הייתה בין "ספרדים מערביים" ל"ספרדים מזרחיים", או "עות'מאניים". האחרונים פנו ל[[העולם המוסלמי|ארצות האסלאם]], והתיישבו בשולטנות העות'מאנית ובצפון אפריקה. ב[[מגרב]] הייתה להם השפעה גדולה על ארחות היהודים המקומיים ששינתה אותם במידה רבה, אך למעט כיסים מבודדים כ[[טנג'יר]] ו[[תטואן]] בהם הוסיפו לדבר בניב היהודי-ספרדי ([[חכיתיה]]), רובם נטעמו בבני האזור. לקדמת ה[[משריק]], בארצות כמו [[סוריה]] ו[[מצרים]], הגיעו גלים גלים של יהודים ספרדים. על אף המגעים והשיתוף עם המקומיים, חלקם שמרו על ייחוד ניכר עד המאה ה-19. נוסח התפילה וההלכה שלהם נעשו דומיננטיים בכל המרחב והרחק הלאה, אף שרוב יושביו, כמו [[יהדות בבל]], נעדרו כל קשר למגורשים; בשלהי [[המאה ה-18]] עוד שכנע ה[[שד"ר]] [[יוסף ממן]] את יהודי בוכרה להחליף את [[נוסח פרס]] העתיק בנוסח ספרד. רק בבלקנים ובטורקיה הצליחו הספרדים לבלוע את הקהילות שקדמו להם, [[רומניוטים]] ואשכנזים, ולשמר במידה רבה את ההומוגניות שלהם. באזורים אלה שגשגה שפת ה[[לדינו]] עד המאה ה-20.