רישום זכויות במקרקעין בישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קידוד קישורים
מ קו מפריד בטווח מספרים
שורה 9:
במרבית תקופת [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטון העות'מאני]] בארץ ישראל לא היה רישום מסודר של קרקעות והבעלות עליהם, בשל היישוב הדליל שהיה בארץ, ומיעוט עסקאות המקרקעין. חלק מעיסקאות המקרקעין (של מוסלמים ושל אחרים) נרשמו ב[[בית דין שרעי|בתי הדין השרעיים]]. העברת קרקעות בין בעלים נעשתה בדרך של העברה פרטית, באמצעות [[שטר קניין]]. החל מ[[המאה ה־18]] החלה התעניינות בינלאומית נרחבת בארץ והחל תהליך של הגירה, יסוד יישובים חדשים וגידול אוכלוסייה, דבר שהצריך קניית קרקעות ודרש את הסדרת נושא רישום הבעלות על הקרקע.
 
בשנת [[1858]] נחקק על ידי השלטון העות'מאני [[חוק הקרקעות העות'מאני]], שהיווה חלק מן [[המג'לה]], והיה בן 132 סעיפים. חוק זה התבסס בעיקרו על משפט הקרקעות ה[[שריעה|שרעי]], אך הושפע רבות גם מחוקי קרקעות אירופאים מקבילים. חוק זה עמד בתוקפו בישראל קרוב ל־110 שנה (להוציא שינויים שנעשו במסגרת חוקים וצווים אחרים במהלך השנים), עד חקיקת [[חוק המקרקעין]] בשנת [[1969]] שביטל את חוק הקרקעות העות'מאני באופן סופי (חוק המקרקעין סעיפים 152-155152–155). עם זאת, ב[[יהודה ושומרון]] עדיין עומד [[החוק העות'מאני]] בתוקפו כבסיס לדיני המקרקעין באזור, בכפוף לשינויים שנערכו בהמשך בחוק הקרקעות המנדטורי, הירדני, ובצווים שפורסמו על ידי המנהל האזרחי.
 
===הגדרת סוגי הקרקעות===