חמשת הבלבד – הבדלי גרסאות

עקרון זה אומר שהאמונה היא האמצעי היחיד דרכו נפש האדם יכולה לקוות ל[[גאולה]]. האמונה המלאה והמוחלטת היא תנאי מספיק המאפשרהנותן למאמין תקווה שבבוא יומו, האל, שמידת הצדק ומידת החסד שלו הן אין סופיות, יעניק לו גאולה וחיי נצח לנשמתו בעולם העליון. האמונה היא האמצעי היחיד ואין בלתו. כמובן שמעשים טובים, מעשי צדקה ותפילות רצויים בהחלט, כי הם נובעים מתוך האמונה באל, אך אין בכוחם של מעשים אלו כשלעצמם, לקרב את המאמין לגאולת נפשונשמתו או להשפיע על החלטת האל בהענקת גאולה זו.

עקרון זה נחשב, על ידי מחולל הרפורמה לותר, לעקרון המרכזי והחשוב בדוקטרינה שלו והגדירו כ- "articulus stantis et cadentis ecclesiae" כלומר, "הרעיון עליו תקום או תפול הכנסיה". אכן מדובר כאן ברעיון עמוק ומורכב. לותר ראה בפסוק "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב:4) את נקודת המשען לתורתו החדשה¹. בתזה הראשונה שלו (מתוך [[95 התזות]]), כותב לותר שכאשר ישו אמר "חזרו בתשובה" (מתי ד':17) הוא התכוון שכל חיי האדם יהיו חיי חזרה בתשובה קרי, מאמץ בלתי פוסק של השמירהשמירה על האמונה המלאה באל. בתזה האחרונה, ה-95, כותב לותר שעדיף לעבור את החיים ביסורים רבים מאשר לעבור אותם בביטחון שווא ומזויף של שלוות נפש. לפי הדוגמה הקתולית, המובאת ב[[קטכיזם]] הקתולי, האדם נולד ללא כל זכויות של גאולה וחיי נצח של נשמתו. במשך חייו, ביחד עם האמונה באל ובחסד ובצדק האנסופיים שלו, הוא יכול '''לרכוש''' לעצמו זכויות גאולת נשמתו על ידי מעשים טובים, תפילות, [[וידוי]], [[שטר מחילה]] ([[אינדולגנציות]]) ועוד. בדרך זו הוא רוכש לעצמו גם בטחון ושלווה נפשית לאורך חייו, לגבי גורל נשמתו לאחר המוות. עקרון האמונה בלבד של הרפורמה הפרוטסטנטית, גורס אף הוא שהאדם נולד ללא כל זכויות של גאולת נשמתו אך בהמשך, האדם '''מצהיר''' על אמונתו המוחלטת באל החסוד והצודק. המאמין הפרוטסטנטי אינו יכול לרכוש את גאולת נשמתו ולהבטיח לעצמו שלוות נפש במשך חייו. אמנם, גם ממנו מצופה שיתפלל ויחיה חיי צדק על כל המשתמע מכך, אך למעשים אלו אין שום השפעה לגבי נשמתו וגאולתה. רק האל, מלא החסד והצדק יקבע, בבוא היום, את גורל נשמתו. אך לותר סבר שזו הדרך הנכונה לשחרר את האדם מחרדה קיומית קשה - החרדה המתמדת שהוא אינו משביע את רצון האל והפחד מפני זעמו. האדם הנוצרי משיג את חירותו מהפחד מפני האל כי יודע שגאולת נשמתו אינה תלויה בו עצמו אלא בחסדו האין סופי של האל. אין זה אומר שהאדם חופשי לנהוג כרצונו בחיי היומיום. בספרו "על חירותו של האדם הנוצרי" כותב לותר: "הנוצרי הוא אדון בן חורין לכל, שאינו נכנע לאיש. הנוצרי הוא עבד לכל שנכנע לכולם". מפרשים פסוק זה בקביעה שבחלקו הפנימי, הרוחני, של האדם המאמין, הוא בן חורין היות שהוא אינו תלוי בשום גורם חיצוני מלבד האל. בחלקו החיצוני, החומרי, הוא אינו בן חורין והוא חייב לעזור לרעהו ולהיות ממושמע וכנוע, כי זו דרישת האל (גם אם זו דרישה שאין בצידה שכר או עונש)².

עקרון זה מבדיל בין הקתולים והפרוטסטנטים גם בנושא ה[[טבילה]]. לפי הקתולים, הטבילה היא פעולה המחדירההמטביעה לתוך הילדבילד הנטבל את שחרורו מהחטא הקדמון, ומהמבוגרובמבוגר הנטבל - מחילת כל עוונותיו הקודמים. לעומתם, הפרוטסטנטים טוענים שאמנם טבילה אמורה להקנות לילד תודעה שהוא הופך למאמין ותפילה שהאל יערוב לקיום אמונתו זו אך אין לטבילה מטרה אחרת כגון מחילת חטאים. סקרמנט הטבילה מתבצע לא לשם השגת מטרה אלא כי האל ציווה זאת.