חמשת הבלבד – הבדלי גרסאות

עקרון זה שולל את הנחיצות של כהני הדת (הכמורה) בתהליךבתהליכי טכסיהטקסים הוה[[סקרמנט]]ים. ישו המשיח הוא המתווך הבלעדי בין האדם לאל ורק דרכו יכולה להתקיים גאולת האדם. לכהני הדת אין שום סמכות של התערבות או השפעה בהליך זה. העקרון שולל את הדעה הרווחת בכנסיהבכנסייה הקתולית שרק כמרים, אשר מונו על ידי הבישופים - יורשי וממשיכי השליחים - רשאים לעסוק בסקרמנטים.

לותר טען שאין לחלק את הקהילה הנוצרית לכהנים רוחניים ולחילונים (seculars), היות שכל הנוצרים, לאחר הטבילה, הם כהנים ורוחניים בעיני האל. הוא הסתמך על דברי פאולוס: "אבל אתם עם נבחר, ממלכת כהנים ועם קדוש, עם סגולה" (איגרת פטרוס הראשונה ב':9) וגם: "ועשית אותם ממלכת כהנים לאלוהינו וימלכו על הארץ" (התגלות ה':10). בספרו "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית", כותב לותר שה[[אפיפיור]] או הבישופים הנמשכים בשמן, הממנים כמרים, המקדשים והלובשים בגדים שונים משאר הציבור, הם רק סמל לצביעות או מודלים לציורי כפירה בכנסיות אך דברים אלו אינם הופכים אותם לרוחניים יותר מאחרים. הרפורמה גם ביטלה את התואר "כמרים" (sacerdotes) והחליפה אותו ב-"רועים" (pastores). איש הדת מפסיק להיות כהן (כומר) המורם ממהעםמהעם וקרוב לאלוהים יותר משאר הציבור והופך לרועה, שווה ערך לשאר אחיו, המדריך את הציבור בדרכי האל כפי שהרועה מוביל את העדר אל המרעה. לכהונה הלותרנית (הפסטורים, הרועים) אין כוחות מיוחדים, אין פריווילגיות ואין להם קשר מיוחד עם האל המקנה להם כוחות על טבעיים בזמן הטקסים והסקרמנטים. הפסטור הוא עובד בעל משלח יד, שווה לחייט או נגר, והוא ממלא יעוד אלוהי כמו שכל בעל מקצוע ממלה יעוד אלוהי בתחומו. הכישורים היחידים שהוא נזקק להם הם השכלה והכשרה לשמש יועץ, מופת מוסרי וללמד את המאמינים את עקרי האמונה. בניגוד לכומר קתולי שגם אם חטא ופשע, לא ניתן לשלול את תפקידו והוא רשאי להמשיך ולנהל את התפילות ולהעניק סקרמנטים, את הפסטור ניתן לפטר. כמו כל עובד אחר. במקרה הצורך, הוא גם ישפט בבית משפט אזרחי כמו כל אזרח אחר.

גם לעקרון זה משמעות עצומה. לותר מבטל, דרכו, את מעמד הכמורה המועדף ובעל הפריווילגיות. כוהני הדת הפרוטסטנטיים הם אזרחי המדינה, כשאר האזרחים, והם נתיני השליט ולא נתיני הכנסיההכנסייה (והאפיפיור). ברור שרעיון זה קסם לנסיכים הגרמנים באותה תקופה, כי הוא ביטל את היכולת של האפיפיור להתערב בנושאים פנימיים של מדינותיהם וגם, לא פחות חשוב, איפשר להם להשטלתלהשתלט על רכוש עצום של הכנסיההכנסייה, שהפך לרכוש המדינה.