הסכסוך הישראלי-ערבי – הבדלי גרסאות

בשנת 1917, פירסמה ממשלת בריטניה את [[הצהרת בלפור]] שבה נאמר במפורש כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה פורסמה בשל האמונה של אנשי מפתח בממשלת בריטניה, בהם ראש הממשלה, [[דייוויד לויד ג'ורג']], כי תמיכה מצד האוכלוסייה היהודית תהיה נחוצה על מנת לנצח במלחמה. עם זאת, ההכרזה גרמה לאי-שקט רב בעולם הערבי. לאחר המלחמה, עבר אזור ארץ ישראל לשליטה בריטית. שטח המנדט הבריטי כלל את האזורים בהם שוכנים כיום מדינת ישראל, ירדן, אזור [[יהודה ושומרון]] ואזור [[רצועת עזה]].

 

 

שינוי דרמטי ביחסי הערבים והיהודים חל בשנת 1920 - במהלך [[מלחמת הממלכה הערבית של סוריה-צרפת]] ולאחריה. בשנת 1920 לראשונה החלו להיערך הפגנות בהם האוכלוסייה הערבית הפגינה כנגד מדיניות המנדט הבריטי אשר העדיפה באופן בלתי הוגן לטענתם את העלייה היהודית. מורת רוח זו הובילה את האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בהמשך לבצע מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, וזאת על רקע המלחמה הערבית בסוריה ולבנון לעצמאות [[הממלכה הערבית של סוריה|הממלכה הסורית]], שטענה בעלות גם על שטחי המנדט הבריטי. עם הפסד הערבים במלחמה בסוריה וקריסת הממלכה הסורית הערבית, לאומנים ערביים רבים עזבו את דמשק וחלקם, לרבות המופתי אמין אל-חוסייני הגיעו לירושלים והחלו להתרכז במאבק לאומני מקומי. אז [[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]] האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית הפכו עוינות זו לזו באופן מובהק. ה[[אנטישמיות]] האירופית החלה להתפשט באזור המזרח התיכון ונוצרו אף קשרים בין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לתנועה הנאצית בגרמניה. ישנם תמונות ומסמכים אשר מקשרים מנהיגים כגון היטלר וה[[מופתי]] של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי [[אמין אל-חוסייני]]. בסופו של דבר, מעגל האלימות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל התפתח למעגל אלימות. באוגוסט 1929, במהלך [[טבח חברון (מאורעות תרפ"ט)|מאורעות תרפ"ט]] נרצחו 67 יהודים על ידי האוכלוסייה הערבית בעיר [[חברון]].