יהודה נבו – הבדלי גרסאות

ארכאולוג ישראלי
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Charlapg (שיחה | תרומות)
יסוד הערך
(אין הבדלים)

גרסה מ־21:28, 16 באפריל 2020


יהודה דיין נבו ( 4.1932 .1 – 22.4.1994) היה קצין בצה"ל שנפל בשבי הסורי ולאחר שחרורו היה ארכיאולוג בתחום התהוות האיסלאם

תולדות חייו

יהודה סיים קורס קצינים והדריך בקורס מכי"ם בדאמון. בתחילת שנת 1951 במסגרת הקורס, יצאו לאימון באיזור הבניאס.

תוך כדי האימון, נעלמו שני חניכים ויהודה הלך לחפש אותם. הוא מצא את שניהם מעבר לגבול הסורי. הגבול באיזור זה סומן ע"י עמודים בלבד ובצורה לא ברורה. כאשר החל לחזור עם שני החניכים, הם נתפסו ונשלחו לכלא אל-מאזה בדמשק.

במהלך שהותו בשבי, נפלה בשבי גם שושנה הר-ציון, שישבה במרחק מספר תאים ממנו והם קשרו קשר איתות ע"י נקישה בקירות, אך לא נפגשו. יחד עם שושנה הר-ציון נלקחו בשבי גם גדעון גרף ומרים רוזן מקבוץ שריד. .

יהודה שוחרר מהשבי בעיסקת חילופי שבויים סוריים בסוף הקיץ של 1951.

כשחזר מהשבי, היה בקורס קציני מודיעין. הקורס נערך במפקדתו ההרוסה של חסאן סלמה בפרדס ליד רמלה. אריק שרון העניק ליהודה דרגה ושיבץ אותו במודיעין בפקוד צפון. ב – 12.7.1953 השתתף יהודה בפעולת תגמול בנבי-סמואל, לאחר שנרצחו שני חיילים במושב אבן-ספיר. עם הקמת יחידת ה – 101 ב-5.8.1953, היה יהודה בין הלוחמים הראשונים ביחידה והשתתף בפעולה בקיביה.

יהודה נמנע במשך שנים לספר על שעבר אותו בשבי בדמשק. במעט שסיפר, אמר, שעבר עינויים של מכות, הצלפות על כפות הרגליים, חקירות של שעות רבות ומניעת –שינה. אך ככל שעבר הזמן העינויים פחתו ובהמשך היו גם סוהרים שהתנהגו אליהם יפה ועזרו להם.

יהודה היה ארכיאולוג, שחקר את התקופה הערבית בארץ ישראל. לצורך מחקריו, התגורר בקבוץ שדה בוקר ומשם יצא עם משלחות מחקר לבצע את מחקריו בשטח.

יהודה חלה במחלה ממארת וב- 22.4.1994 שם קץ לחייו ביריה.


מחקריו בארכיאולוגיה של ראשית האיסלאם והתהוותו

נבו היה פעיל בפרויקט הארכיאולוגי בנגב בנושא התקופה הערבית הקדומה והישוב הכפרי בנגב במאות ה-6-8 לספירה , בהנהלת המכון לארכיאולוגיה ליד האוניברסיטת העברית בירושלים . בשנת 1981, הוא וקבוצת המחקר שלו גילו ארבע מאות כתובות סלע בערבית במדבר הנגב בישראל, ליד שדה בוקר , שנכתבו בסגנון כופי פרימיטיבי . יהודה נבו הציג את התוצאות הראשונות של הפרויקט האמור בקולוקוויום הבינלאומי השלישי: מג'אהיליה לאיסלאם (30 ביוני עד 6 ביולי 1985): יהודה ד. נבו: שדה בוקר והנגב המרכזי. המאה 7 עד 8. היצירה פורסמה כהדפס מיוחד לקולוקוויום. [1] לאחר מכן הוא במאמרו הפרשנויות האחרות שלו הממצאים בשדה הבוקר לקראת פרהיסטוריה של האיסלאם שפורסמו (1994).

תוצאות נוספות פורסמו עם זמירה כהן ודליה חפטמן בכתובות בערבית עתיקה מהנגב . הממצאים שפורסמו בין השנים 1981-1982 ו- 1986-1988 היו הבסיס לחקירת מקורות האסלאם וההיסטוריה האסלאמית הקדומה. נבו שייך אפוא לבית הספר הרוויזיוניסטי ללימודי האסלאם מאסכולת ה'הגריזם'.

בספרו 'דרכים לאיסלאם: מקורותיה של הדת הערבית והמדינה הערבית ', שכתב יחד עם המידענית מהטכניון יהודית קורן, הוא מציג תיאוריה על מקורותיה והתפתחותה של המדינה האסלאמית והדת האסלאמית. הוא מטיל ספק ביסודיות את ההיסטוריות של המסורות האסלאמיות הקלאסיות בימיו הראשונים של האסלאם. לדעתו הערבים עדיין היו עובדי אלילים כאשר כבשו את המזרח התיכון. הם אימצו את המונותאיזם היהודי-נוצרי של העמים שכבשו, ובהמשך הקימו ממנה דת עצמאית. באופן זה, מאמינים כי הסיפורים על מוחמד והקוראן אינם נכונים לחלוטין. ספקנות חזקה זו הובילה לביקורת אלימה מצד היסטוריונים אחרים.

הוא גם פרסם כמה מיצירותיו בסרט "המסע אחר המחמד ההיסטורי" , בעריכת אבן ווראק .

בספר "ההתחלות האפלות" , בעריכתו של קארל היינץ אוליג , נמשכות גישותיו של נבו. נבו גילה כתובות קופיות במדבר הנגב בישראל , זה הוביל אותו ואת ג'ודית קורן , ספרנית באוניברסיטת חיפה , לבחון מחדש את מקורות האסלאם ואת ההיסטוריה האסלאמית הקדומה.

הם מפקפקים ביסודו בהיסטוריות של התיאורים המסורתיים האסלאמיים של האיסלאם הקדום, ובכך דבקים בבית הספר הרוויזיוניסטי למחקרים אסלאמיים . נבו וקורן היו מחברים יחד על יצירה שנקראה דרכים לאיסלאם: מקורות הדת הערבית והמדינה הערבית , המציגה תיאוריה על מקורותיה והתפתחותה של המדינה והדת האסלאמית. לטענתם, הערבים כבשו את המזרח הקרוב בתור עובדי אלילים והשתלטו על המונותאיזם היהודי-נוצרי שנתקלו בהם בארץ הכבושה, ובהמשך הפכו אותו לדתם שלהם. לפיכך, סיפורו של מוחמד כנביא והקוראן נחשב כלל לא נכון. ספקנות חזקה זו הביאה לביקורת קשה מצד היסטוריונים אחרים.

חלק מיצירותיו של נבו מתפרסם גם בספר " החיפוש אחר המוחמד ההיסטורי" , בעריכת אבן ווראק .

עיקרי מחקרו

מכיוון שיש צורך בראיות חיצוניות כדי לאשש השקפה הנגזרת אך ורק מהסיפור הספרותי המוסלמי , היעדר אישור כזה הוא טיעון חשוב כנגד ההיסטוריות של אותו חשבון. לפיכך גישה זו פתוחה יותר מה"מסורתית "לקבל טיעון . שכן אם אנו מוכנים להנחות דוח לא מאושר על אירוע, עלינו לקבל שייתכן שאין שום דבר להחליף אותו: שהאירוע פשוט לא התרחש. כי אין ראיות לכך מחוץ ל"חשבון המסורתי ", הופכת אפוא לראיה חיובית בתמיכה בהשערה שהיא לא התרחשה. דוגמא בולטת היא היעדר ראיות, מחוץ לספרות המוסלמית, לתפיסה כי הערבים היו מוסלמים בזמן הכיבוש.

פירסומים

"גישות מתודולוגיות למחקרים אסלאמיים" בוואראק, המסע אחר מוחמד ההיסטורי עמ '. 425

צומת דרכים לאיסלאם: מקורותיה של הדת הערבית והמדינה הערבית , יהודה ד נבו וג'ודית קורן , ספרי פרומתאוס, אמהרסט, ניו יורק, (2003) ISBN 1-59102-083-2

"מקורות התיאורים המוסלמים של המקדש הג'הילי", כתב העת ללימודי המזרח הקרוב , 1990, מספר 1

כתובות בערבית קדומה מהנגב , בעריכת יהודה ד. נבו, זמירה כהן, דליה חפמן, שב"ס, נגב, ישראל, (1993) ISBN 965-435-001-7

עובדי אלילים ורועים: בחינה מחודשת של מערכות הטיפוח בנגב בתקופות הביזנטית והערבית הקדומה , יהודה ד. נבו, שב"ס, נגב, ישראל, (1991) ISBN 965-435-000-9