המעמד היצירתי – הבדלי גרסאות

פלורידה מתייחס בכתביו גם לתיאורייתלתאוריית ה[[הון אנושי|הון האנושי]] (Human Capital), תיאוריה כלכלית שבמסגרתה מבוססת הטענה שאנשים יצירתיים הם הכוח המניע בצמיחה כלכלית אזורית, ושצמיחה כלכלית תתחולל במקומות שבהם יש ריכוז של משכילים. במחקרו פלורידה מרחיב את המבט ובוחן מדוע אנשים יצירתיים מתרכזים במקומות מסוימים. התיאוריה שלו גורסת שאנשים יצירתיים הם הכוח הכלכלי המניע, ואנשים אלו מעדיפים מקומות שהם חדשניים, מגוונים וסבלניים. התיאוריה שלו נבדלת מתיאורייתמתאוריית ה"הון האנושי" בשני תחומים: ראשית הוא מזהה סוג מסוים של הון אנושי - אנשים יצירתיים, כמפתח לצמיחה כלכלית. שנית, התיאוריה שלו מזהה ומדגישה אלמנטים שמעצבים את האזורים המועדפים על ידי האנשים היצירתיים.

== '''מקצועות המעמד היצירתי''' ==

במעגל הרחב יותר של המעמד היצירתי ישנם אנשי מקצוע יצירתיים שעובדים במגוון רחב של מקצועות מבוססי ידע, בתחומי ההיי-טק, שירותים פיננסיים, מקצועות המשפטים והבריאות והניהול העסקי. אנשים אלו עוסקים בפתרון בעיות יצירתי, תוך התבססות על גופי ידע מורכבים לפתרון בעיות ספציפי. פעולה זו דורשת דרגה גבוהה של השכלה פורמאליתפורמלית ובכך גם הון אנושי גבוה.

בבסיס התיאוריה של פלורידה נמצא הזיהוי שיצירתיות היא מאפיין יסוד מהותי בבני אדם. כל בני האדם הם יצירתיים, וכולם בעלי פוטנציאל להיות חלק מן המעמד היצירתי. יחד עם זאת לפי הערכתו, רק כ- 30כ־30% מכוח העבודה האמריקני בריבני מזל בכך שהם מקבלים תשלום עבור יצירתיות בעבודתם, ובהתאמה לכך הם נכללים במעמד היצירתי.

== '''המעמד היצירתי וערים''' ==

בסדרה של מחקרים איכותניים וכמותיים (מבוססי נתונים סטטיסטיים) מצא פלורידה שאינדיבידואלים משכילים נמשכו למקומות שהיו חדשניים ומגוונים. כדי להבין את התופעה המרחבית של המעמד היצירתי וההשפעה שלו על צמיחה כלכלית הוא הגדיר שלושה אלמנטי מפתח הכרחיים למשיכה והתבססות של המעמד היצירתי בערים: טכנולוגיה, כשרון וסובלנות. בטכנולוגיה הכוונה לריכוז של חדשנות והיי טק באזור; כשרון מתייחס לריכוז עירוני של בעלי תואר ראשון ומעלה;  סובלנות הוגדרה כפתיחות וגיוון ברמה העירונית. השילוב של שלושת אלמנטים אלו הכרחי והם אינם יעילים לבדם. על מנת למשוך אנשים יצירתיים, לחולל חדשנות ולייצר צמיחה כלכלית בעיר, לטענת פלורידה, יש צורך בשלושתם.

במחקרו הוא מדגים את התיאוריה על 255 ערים בארה"בבארצות הברית, ונותן דוגמאות לערים שענו רק על חלק מהמדדים ולכן לא הצליחו להתפתח ולצמוח. לעומתן ערים כמו סן פרנסיסקו, בוסטון, וושינגטון, אוסטין וסיאטל שנמצאו כמצטיינות בכל שלושת המדדים, הן ערים יצירתיות משגשגות.

במחקר הוא מצא שהון אנושי יצירתי נמשך למקומות שקיבלו ציונים גבוהים במדדי הגיוון  כגון ריכוז של אוכלוסיות להט"ב ובוהמיינים. על בסיס הממצאים טוען פלורידה שאמנים, מוזיקאים, להט"ב ואחרים שנמנים במעמד היצירתי מעדיפים מקומות שהם פתוחים ומגוונים.

== '''מתיאוריה למדיניות''' ==

פלורידה קנה לו אחיזה באקדמיה בקשר שבין יצירתיות להתחדשות עירונית ומיתוג מחדש של ערים. ספריו זכו להצלחה והפכו במהרה לרבי מכר.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.businessinsider.com/author/richard-florida|הכותב=|כותרת=Richard Florida|אתר=Business Insider|תאריך=}}</ref>. בהמשך הוא מינף את התיאוריה שלו לכדי מדיניות, וייסד חברת ייעוץ עולמית, Creative Class Group. החברה מורכבת מחוקרים מומחים, אקדמאים ואסטרטגיים עסקיים. חברה זו משתמשת בנתוני מחקריו של פלורידה על המעמד היצירתי כדי לסייע בקידום צמיחה ופיתוח כלכלי של ערים ואזורים ברחבי העולם. החברה ייעצה לערים רבות במדיניות פיתוח המבוססת על מעמד היצירתי ככלי כלכלי ליצירת צמיחה בניהן: כמו טורנטוטורונטו, קייפטאון, אוסטין, סיאטל, ברצלונה, ירושלים ועוד, יחד עם ייעוץ לחברות פרטיות כמו Google, Microdoft ו-BMV.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.creativeclass.com|הכותב=|כותרת=האתר הרשמי של ריצ'ארד פלורידה|אתר=|תאריך=}}</ref>

== '''ביקורות על התיאוריה של המעמד היצירתי''' ==

ישנם הסבורים כי התאוריה של פלורידה הינה תאוריה פלקטית, ביניהם ג'ימי פאק (Jamie Peck), אשר טוען כי רעיון "העיר היצירתית" שהפך לכלי פיתוח עירוני מואץ, תחת חסות הטרנד היצירתי, הינו כלי שמייצר עירוניות פלאקטית, אחודה ובנאלית. האמנות ותרבות הופכות להיות כלי כלכלי וסחורה,<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.calcalist.co.il/consumer/articles/0,7340,L-3776835,00.html|הכותב=רעות ברנע|כותרת=רוצה לקפוץ אלי לאמנות? מוזיאון הפופ אפ חוזר|אתר=כלכליסט|תאריך=01.01.20}}</ref>, והאנשים שיכולים לגור בה הם רק אלו בעלי היכולת הכלכלית המתאימה. כתוצאה מכך, העיר הופכת לחד גונית ומדירה אוכלוסיות מסוימות. פאק טוען כי העיר היא מערך מורכב הרבה יותר מפתרון הקסם שמציע פלורידה ובכדי לקדם שינוי אמיתי בעיר נדרשים תהליכי עומק אמיתיים ולא פתרונות אינסטנט. פאק מכנה את רעיונותיו של פלורידה "מיקרוסוציולוגיה חובבנית".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Jamie Peck|שם=Struggling with the Creative Class|כתב עת=International Journal of Urban and Regional Research|שנת הוצאה=2005}}</ref>

אליזבת סטורם (Elizabeth storm), במחקרה בטוענת כי החזון של פלורידה מייצר מערך כוחות בו העירייה מנצלת את האמנים ואנשי התרבות בה. באמצעות תמיכה באמנים היא למעשה משתמשת בהם ככלי לטובת התחדשות עירונית. ההון התרבותי מנוצל ומנוכס לקידום פיתוחה של העיר. גם תופעות כגון חברות יזמות נדל"ניות שסוחרות את שירותיהם של אמנים ליצור מייצגי אמנות בתוך או מסביב לאתרי בנייה מנצלות את האמנות לצורך מיתוג הפרויקט, שלבסוף יאוכלס ע"יעל אוכלוסיהידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי בנוני-גבוה ויצור ג'נטריפיקציה בכסות מסרים כגון פלורליזם, רב תרבותיות ותרבות.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Elizabeth Storm|שם=Artist Garret as Growth Machine? Local Policy and Artist Housing in U.S. Cities|כתב עת=Journal of Planning Education and Research|שנת הוצאה=2010}}</ref>

אל ביקורות אלה מצטרף זרם ביקורתי שטוען כי התאוריה הינה גזענית. למרות שפלורידה קידם את המסרים תחת מעטה של חשיבה פרוגרסיבית, הרואה בקליטת מהגרים וברב תרבותיות כחלק מהמתכון לעיר יצירתית מוצלחת, ישנם חוקרים הטוענים כי מדובר באמירה מן הפה אל החוץ כיוון שמימוש רעיונות "העיר היצירתית" מביאים הלכה למעשה לתהליך של סגרגרציה מואצת. תהליך זה מתרחש כיון שהעיר היצירתית מפלחת את שכבות האוכלוסייה לסוגי יצירתיות שונים-היזמים בהם יש זיק של גאונות, הטכנולוגיים אותם העיר צריכה עבור שגשוג כלכלי, האמנים הרעבים והשורדים ו"הבוהמה הגבוהה", שאותם צריך למשוך כיוון שהם ייצרו עיר טרנדית ויגרמו למעמדות הגבוהים יותר להגיע. בנוסף, הרעיונות הללו מקדמים נתיבי קריירה וכלכלה עירונית, אשר משמרים ומחזקים את תקרת הזכוכית שמיעוטים ונשים לא מצליחים לבקע. השחקן הראשי שמוצג בחזית התאוריה הינו דמות נורמטיבית, גברית על פי רוב ושיש לה אפשרות למוביליות חברתית. מתנגדים נוספים לרעיון העיר היצירתית טוענים כי העיר היצירתית של פלורידה מייצרת עיר המושתת על רב תרבותיות וחיבוק של הקהילה הלה"טבית, רק כדי למשוך אוכלוסיהאוכלוסייה של פריוויבלגים, לבנים, הטרוסקסואלים וע"פ רב גברים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Parker, B|שם=Beyond the class act: Gender and race in the ‘creative city’ discourse|כתב עת=Gender in an Urban World (Research in Urban Sociology, Vol. 9)|שנת הוצאה=2008}}</ref>

עוד היבט ביקורתי מוצג במאמר "The Real Creative Class", שמאתגר את עצם המינוח של מיהו  "המעמד היצירתי" בעיר. דיוידדייוויד ווילסון (David Wilson) ורוג'ר קייל (Roger Keil), טוענים כי המעמד היצירתי האמיתי מורכב מאנשים קשי יום , הנדרשים לשרוד ולהתקיים בדרכים יצירתיות. בערים הגדולות, בהם הכלכלה הניאוהנאו-ליברלית שולטת, ישנם אי שוויון וסגרגרציה, והתאוריה של "המעמד היצירתי" מתבררת כדימיוניתכדמיונית נוכח המציאות הועלה מן השטח.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Wilson, David & Keil, Roger|שם=The real creative class|כתב עת=Social & Cultural Geography|שנת הוצאה=2008}}</ref>

== '''ריצ'רד פלורידה חוזר בו''' ==

אחרי שהוא אמד את איכותן של ערים לפי מדדי מגניבות וכמות האוכלוסייה הלהט"בית שקיימת בה, ועד ליצירת אינדקס בוהמייני לחישוב הצמיחה הכלכלית של העיר, הוא יצא באמירה שהרעיון המקורי של העיר היצירתית בעצם מצמצם את הפוטנציאל האנושי ומכיר רק באופן בו ההון התרבותי והאנושי משרת את כלכלת העיר ולאו דווקא את האנשים בה. אפילו השימוש בערך רב תרבותיות הוסט לתמיכה בפיתוח העירוני ולא קודם עבור האנשים שחיים בה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.citylab.com/life/2016/05/creative-class-race-black-white-divide/481749/|הכותב=Richard Florida|כותרת=The Racial Divide in the Creative Economy|אתר=CITY LAB|תאריך=09/05/2016}}</ref>

למרות התנצלותו, ל"כלכלה היצירתית" יש היום כבר חיים משלה, והיא ממשיכה לייצר את ההשלכות החברתיות הקשות בפיתוח הכלכלי הניאוהנאו-ליברלי בערים.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.citylab.com/life/2014/04/us-cities-where-creative-class-most-segregated-everyone-else/8987/|הכותב=Richard Florida|כותרת=The U.S. Cities Where Creative Class Workers Are Most Segregated From Everyone Else|אתר=CITY LAB|תאריך=30.04.2014}}</ref>

== '''מקרי בוחן עולמיים''' ==

דוגמאדוגמה למדיניות "העיר היצירתית היא תכניתתוכנית " ערים מגניבות" של העיר מישיגן, דטרויט ( Michigan's Cool Cities program) המקיימת את כללי "העיר היצירתית" של פלורידה. היא עושה זאת באמצעות מיסוי התושבים המקומיים לטובת [[ג'נטריפיקציה|ג'נטריפקציה]] "אמנותית" במטרה למשוך את המעמד היצירתי ולהביא לעיר אנשים מוכשרים שיתרמו לחיזוק הכלכלה המקומית. אך הרעיון של "העיר היצירתית" אינו תואם את המצב הקיים במישיגן, שהיא אחת מהערים בעלת שיעורי האבטלה הגבוהים ביותר בארה"בבארצות הברית, בעקבות קריסת תעשיית הרכב שהייתה המקור התעסוקתי הראשי בדטרויט. התכנית כבר צברה ביקורות רבות, בעיקר בטענה שהיא אינה מייצרת מקומות תעסוקה חדשים ואינה פותרת בעיות עומק קשות בעיר.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.mackinac.org/13523|הכותב=Russ Harding|כותרת=Cool Cities Are Not So Cool When You Don’t Have A Job|אתר=Mackinac Center|תאריך=08.09.2010}}</ref>

== '''המקרה הישראלי''' ==

בבחינת הרעיון של אמנות במרחב הציבורי כקטליזטור לפיתוח עירוני, ניתן לראות את  מקרה הבוחן של מוסררה בעיר ירושלים שנחקר על ידי ד"ר מירב אהרון גוטמן.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Aharon - Gutman, Meirav|שם=Art’s failure to generate urban renewal: Lessons from Jerusalem|כתב עת=Urban Studies|שנת הוצאה=2017}}</ref> המחקר מוכיח כי איגוד של קבוצת אמנים בשכונה למטרות פוליטיות וחברתיות וליצירת דיאלוג עם תושבים פלשתיניםפלסטינים שחיו בשכנות להם, נתפס אצל השכנים כמהלך לא כנה המאיים על קיומם באזור ויצר בסופו של דבר פילוג בקבוצת האמנים עצמה.