נפוטיזם – הבדלי גרסאות

נוהג זה של מינויים החל בתקופת כהונתו של [[בנדיקטוס השביעי]] באמצע [[המאה ה-14]] — תקופה בה הייתה ה[[אפיפיורות אביניון|אפיפיורות באביניון]] — ונמשך מאות שנים. במשך אותה תקופה, הפכו 15 מהקרדינלים-האחיינים לאפיפיורים ושניים הוכתרו קדושים. דעיכת הנוהג החלה בפרסום ה[[בולה אפיפיורית|בולה האפיפיורית]] [[Romanum decet pontificem]] של [[אינוקנטיוס השנים עשר]] ב-[[1692]], שביטלה את המשרה הרשמית של קרדינל-אחיין והגבילה את האפיפיור למינוי חמישה מקרובי משפחתו למשרת קרדינל. הנוהג נותר נפוץ לכל אורך [[המאה ה-18]], ואחרי שהאפיפיור [[פיוס השביעי]] (1800-1823) ביטל את המוסד בפועל, המשיך להתקיים גם לאורך [[המאה ה-19]].

 

 

ההתייחסות השוללת לנפוטיזם התפתחה באופן דומה גם במוסדות [[סקולרי|חילוניים]]. הנוהג למנות קרובי משפחה וידידים למשרות הבכירות ביותר היה נפוץ מאוד במשטרים מלוכניים בעבר, שכן מינויים כאלו היו במובנים רבים אחת המטרות העיקריות של משטרים מסוג זה (לדוגמה, העברת כתר המלוכה מאב לבן). נהגים כאלו נפוצים במשטרים אוטוריטריים ודיקטטוריים, שרבים מהם הופכים עם הזמן למשטרים תורשתיים. הדוגמה המוכרת ביותר היא זו של [[נפולאון בונפרטה]], שהפך מקונסול ממונה לקיסר, ומינה את בני [[בונפרטה|משפחתו]] ל[[מלך|מלכים]] בארצות השונות. לנפולאון מיוחסת האמירה: "אך, לו רק הייתי האחיין שלי...".