מבצע אסף – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←רקע: הבהרה גאוגרפית בעקבות שינוי מיקום קיבוץ נירים לאחר המלחמה |
|||
שורה 6:
==רקע ==
מאז [[הכרזת העצמאות]] ועד ל[[מבצע יואב]] נחשב צפון מערב הנגב לזירה צדדית של המלחמה, בה פעלו, מצד הערבים, בעיקר כוחות [[האחים המוסלמים]] המצרים, ואילו צה"ל הסתפק בהרחקתם הזמנית מן היישובים ומצינור המים המוביל לגוש [[גבולות]].
בעקבות [[מבצע יואב]], המצרים תפסו את התלים [[מגן (קיבוץ)|שייח' נוראן]], [[חורבת מעון|חירבת מאעין]], [[תל שרוחן|תל אל-פארעה]] ו[[תל גמה|תל ג'אמה]], אשר ממערב לוואדי שללה ([[נחל הבשור]]), ובכך הפרידו בין כוחות צה"ל ב[[בארי (קיבוץ)|בארי]] ו[[נירים]] (שבאותו הזמן ישב באזור קיבוץ [[סופה (קיבוץ)|סופה]] של ימינו). צה"ל חשש כי היערכות מצרית זאת תהווה ראש גשר להתקפה על [[באר שבע]], או לחלופין, כאמצעי לריתוק כוחות צה"ל במטרה להקל על [[כיס פאלוג'ה]]. אפשרות נוספת ממנה חששה ישראל, הייתה שימוש באותם תלים כבסיס לקו הגנה חדש, [[עזה]]-ביר עסלוג' ([[רביבים]]). קו כזה יכול לבסס טענה מצרית לאחיזה בכל שטחי הנגב שמדרום וממערב לו, בהסדרים מדיניים עתידיים, אשר החלו להסתמן באותה העת.
ישראל שאפה, לפיכך, להסיג את הכוחות המצריים, לפני שהם יתבססו לאורך קו ההגנה החדש. לצורך כך, '''מבצע אסף''' תוכנן, והחלו הכנות לקראתו, במהלך נובמבר 1948, זמן קצר לאחר שהסתיים מבצע 'יואב'. על מנת להפתיע את המגינים, יחידות צה"ל הועברו דרך באר שבע, זמן קצר לאחר שנכבשה, לאגף הדרומי של הצבא המצרי, על מנת לתקוף צפונה (המצרים ציפו להתקפות מצפון וממזרח). צעד נוסף שנקטה ישראל על מנת לשמר את גורם ההפתעה, היה איסור שהטילה על משקיפי ה[[או"ם]] לנוע במרחב שבין באר שבע לנירים.
| |||