רצח הלורד מוין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏ההתנקשות: הרחבה, הוספת מקור
שורה 3:
==ההתנקשות==
[[קובץ:Exhibits at the Lehi Museum IMG 1161.JPG|ממוזער|260px|דגם המשחזר את ההתנקשות, ב[[מוזיאון הלח"י]]]]
בשנים 1941–1942 שימש הלורד מוין, בתפקידושהיה כנציבידידו הבריטיהטוב הממונהשל עלוינסטון המזרח התיכוןצ'רצ'יל, נחשבכשר המושבות ונחשב [[אנטי-ציונות|לאנטי ציוני]]. מובהקביולי ופעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. הוא1941 טעןנפגש בפניעם [[דוד בן-גוריון]] ואמר לו כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את [[בעיית היהודים]], מאחר והיא קטנה מדי לקליטת מיליוני יהודים. הוא הציע להקים מדינה יהודית ב[[מערב אירופה]] ואף נקב ב[[פרוסיה המזרחית]] כארץ שתוכל לשמש למטרה זו, לאחר המלחמה ולאחר שיגורשו ממנה התושבים הגרמנים. כמו כן סירב להקמת [[הבריגדה היהודית|בריגדה יהודית]] נפרדת של [[התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה|מתנדבי היישוב לצבא הבריטי]].{{הערה|עמודים 438 - 439 בספר "בן-גוריון" (כרך א') מאת [[מיכאל בר-זוהר]] (ומקורות המצוינים שם)}} לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי ב[[טורקיה]] אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים [[סטרומה]] למימי [[הים השחור]], מקום שבו טובעה על 768 אנשיה ב[[טורפדו]] סובייטי ב-[[24 בפברואר]] [[1942]]. בפרט פעל מוין לקידום הרעיון של הקמת [[קונפדרציה]] עצמאית של "המדיניות הערביות הצפוניות" בחסות בריטית ([[סוריה]] ו[[לבנון]] לאחר שיחרורן מן [[המנדט הצרפתי על סוריה]] ו[[המנדט הצרפתי בלבנון]]; [[עבר הירדן]] ו[[פלשתינה (א"י)|פלשתינה]]) תוך ביטול [[הצהרת בלפור]]{{מקור}}.
 
הלורד מוין, מונה לתפקיד סגן מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון ב-1942, במסגרת תפקידו פעל לקידום הרעיון של הקמת [[קונפדרציה]] עצמאית של "המדינות הערביות הצפוניות", [[סוריה]] ו[[לבנון]], כולל [[עבר הירדן]] ו[[פלשתינה (א"י)]]. במסגרתה יכלו יהודים להתיישב בכל השטח, אך לא להקים מדינה עצמאית. מוין ניסה לאזן בין הרצון לאפשר המשך העלייה היהודית, בעיקר על רקע הרדיפות באירופה, עם ההתנגדות הערבית להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. בנאום בפרלמנט הבריטי, באוגוסט 1942, הסביר:
 
{{ציטוט|...אולם אף בשאיפתם להיאחז שוב במולדת העם היהודי שלפני התקופה הנוצרית, מצטיינים הציונים באופק צר. הרי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן מסוריה הקדומה. אולם סוריה,לבנון ועבר־הירדן לא תוכלנה, אילו גם רצו, להכיל יהודים רבים לתועלת הדדית מבחינה פיסית ומבחינת החשש לעצמאותם הפוליטית. לו רק אפשר היה לסלק את הפחד מפני השתלטות יהודית, היו מדינות אלה שמחות ודאי לקבל את פני העולים היהודים‭ ,‬הידועים בחריצותם, בשכלם ובהונם. עד כמה שידוע לי, לא נחקרו עד כה האפשרויות הללו, ולכן עלינו לא להמתין עד סוף המלחמה ולחקור מהי מידת הקליטה שעולים יהודים יכולים למצוא באזורים הסמוכים לצפונה של ארץ־ישראל‬, כלומר: בתוך הגבולות העתיקים של סוריה. תקוותי שהממשלה תתייחס ברצינות לאפשרות של משא ומתן עם המדינות השכנות של המזרח בדבר יישוב היהודים. ברור וגלוי, כי החשש מפני השתלטות היהודים יתמעט במידה שאפשר יהיה לפזרם על פני שטח נרחב יותר ולחלקם בין ממשלות שונות. פדרציה של המדינות הערביות הצפוניות יכולה לסייע בהשגת הפתרון...}{{הערה|{{הצופה||נאום לורד מוין|1942/08/14|00600}}}}
 
שני המתנקשים, חכים ובית צורי, שהו בקהיר שבועות אחדים בעת שהתכוננו להתנקשות, בהם עקבו אחר שגרת יומו של מוין ותכננו את המבצע. ב-6 בנובמבר 1944 ארבו השנים למכוניתו של מוין בסמוך לביתו. כשהגיעה המכונית, פתח אליהו חכים את דלתה, ירה 3 יריות בלורד מוין והרגו, וירה גם בשומרו.