גלות (יהדות) – הבדלי גרסאות

הגליית יושבי [[ממלכת ישראל]] הצפונית ועבר הירדנית בידי [[תגלת פלאסר השלישי]] מלך [[אשור]] ב-[[730-739 לפנה"ס|733 לפנה"ס]], והשלמתה בידי [[סרגון השני]] עם החרבת הממלכה ב-[[722 לפנה"ס]], לאחר סיום מצור בן 3 שנים שפתח [[שלמנאסר החמישי]] על [[שומרון (עיר)|שומרון]]. [{{קישור כללי|כתובת=http://jewishencyclopedia.com/viewarticles/4012-captivity|כותרת=CAPTIVITY - JewishEncyclopedia.jsp?artidcom|תאריך_וידוא=135&letter2020-05-05|אתר=C&search=Captivity,%20Babylonian#518]jewishencyclopedia.com}}

גלות בבל היא גלות [[ממלכת יהודה]], שהחלה בשנת [[590-599 לפנה"ס|597 לפנה"ס]] על ידי [[נבוכדנצאר]] והושלמה ב-[[586 לפנה"ס]] עם הגלייתו של המלך [[צדקיהו]]. [{{קישור כללי|כתובת=http://jewishencyclopedia.com/viewarticles/4012-captivity|כותרת=CAPTIVITY - JewishEncyclopedia.jsp?artidcom|תאריך_וידוא=135&letter2020-05-05|אתר=C&search=Captivity,%20Babylonian#519]jewishencyclopedia.com}}. הגלות הסתיימה לאחר 70 שנה עם [[הצהרת כורש]] מלך [[ממלכת פרס|פרס]], עליית [[עזרא הסופר|עזרא]] והשר [[נחמיה]] ובניית ירושלים ו[[בית המקדש]] מחדש.

המסורת היהודית טוענת כי גלות אדום היא הגלות האחרונה, שאחריה ישוב עם ישראל לארצו ולא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"{{הערה|1={{תנ"ך|איכה|ד|כב}}}} וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם '''ולא ינתשו עוד''' מעל אדמתם".

בעקבות ההשקפה המוצגת בתלמוד בדבר [[שלוש השבועות]], האוסרות על כל ניסיון יהודי להתנגד לגלות ולדחוק את קיצה, התאפיין יחסם הטיפוסי של יהודים במשך מאות רבות של שנים בפסיביות לאומית כלפי ריחוקם הנוכחי מריבונות מדינית וטריטוריאלית. המודל הרעיוני הדומיננטי קשר את סיום הגלות עם בואו הפיזי של [[משיח]] ספציפי. משום כך בדרך כלל הופיעה חריגה מיחסם הטיפוסי של היהודים למצב הגלות רק בצמוד להופעתו של יהודי המציג עצמו כמשיח (למשל: [[דוד הראובני]], [[שבתי צבי]]). התחזקות הפצתה של ה[[קבלה]] ורעיונותיה, ובעיקר הופעת השלב הלוריאני בקבלה שלאחר [[גירוש ספרד]], ב[[צפת]] של [[המאה ה-16]], הציבה מודלים חדשים לאקטיביות רוחנית כנגד מצב הגלות, בשאיפה להשפעה ריאלית על המציאות ודחיקת קץ הגלות. היו מי שראו (למשל [[גרשם שלום]]) בתופעה זו את הגרעין ללידתה של התנערות יהודית אקטיבית ממצב הגלות, כפי שניכרה בעת החדשה בהתעוררותה של [[לאומיות]] יהודית פוליטית, ובלידתה של [[התנועה הציונית]].

[[נחמן קרוכמל]], מראשוני [[תנועת ההשכלה היהודית|תנועת ההשכלה]], משלב בספרו [[מורה נבוכי הזמן]], את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם - אם כי לדעתו ביהדות מבנה זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות.

על פי [[אהרון אופנהיימר]], התפיסה הרואה ב[[חורבן בית שני]] את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי [[יוסטינוס מרטיר]] ו[[טרטוליאנוס]], שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של [[עבודת הקורבנות]]. על פי גישה זו, הנקראת [[תאולוגיית החילופין]], היהודים שדחו את ישו ונאחזו בחזון המקדש מרדו באל, ולכן תפסה הכנסייה את מקומו של עם ישראל כנציגת רצון אלוהים בעולם. למעשה בתקופה שאחרי חורבן בית שני הייתה עדיין לעם ישראל [[אוטונומיה]] מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. [[מרד בר כוכבא]] המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא.{{הערה|אהרון אופנהיימר, '''מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו''', מרכז זלמן שזר, עמ' 9}}