רודף – הבדלי גרסאות

ב[[הלכה]], '''רודף''' הוא אדם שעושה מעשה שמפאת חומרתו והשלכותיו מותר למנוע מהרודף לעשות את המעשה גם במחיר הריגתו. להלכה יש דין רודף רק למי שמסכן את חיי חברו בשוגג או במזיד, ולמי שמנסה לאנוס במקרים שחייבים על הביאה כרת או מיתת בית דין.{{הערה|דין זה נלמד מ{{תנ"ך|דברים|כב|כז}}: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה", הרי שאם יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף - {{רמב"ם||רוצח ושמירת נפש|א|טו}}.}} המונח שאול מהמקרה הקלאסי, שבו אדם רודף אחרי רעהו במטרה לרצוח אותו. על פי ההלכה מותר לכל מי שנוכח בסיטואציה זו להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף, בהיעדר אפשרות אחרת להצלת הנרדף. בנוגע למטרת ההריגה הסתפק ה"נודע ביהודה" אם ההריגה היא על מנת למנוע מהרודף לרצוח את הנרדף (ולכן רשאי כל אדם לפעול במסגרת דין רודף גם ללא הוראה מבית דין מוסמך), או שהמטרה היא להעניש את הרודף על כך שסופו לרוצחו (והחידוש הוא שכל אדם יכול להענישו מבלי סמכות בי"ד). דיני רודף נדונו ב[[תלמוד]] ב[[מסכת סנהדרין]] וב[[רמב"ם]] ב[[משנה תורה|הלכות רוצח ושמירת הנפש]] (פרק א') והעיקרון עליו הן מבוססות מקובל גם מחוץ למסגרת ההלכה.