שכירות – הבדלי גרסאות

בתקופה הקדם-תעשייתית, המוקד המרכזי של פעילות כלכלית היה [[חקלאות]]. בעלות על אדמה הייתה הצורה החשובה ביותר של עושר. באירופה, בעלי האדמות היו הכנסייה, אנשי ממשל וצבא. מעט מאוד איכרים עיבדו אדמה שהייתה רכושם. לרוב הם עיבדו חלקות שהיו שייכות לאנשים אחרים ונחשבו חלק מהרכוש של האדונים. הכנסייה אסרה על [[הלוואה בריבית]] וכדאי לעקוף את האיסור, בעלי האדמות החלו לקנות ולמכור הסכמי [[חכירה]] על קרקעות משנת 1500 לערך. הנוהג להעביר קרקעות בצורה נכס מוחכר מהווה את התשתית החוקית לשכירות מגורים שקיימות כיום ברחבי העולם. החכרת אדמות התרחבה לרחבי העולם באמצעות [[קולוניאליזם|הקולוניאליזם]]. אדמות הופרטו באמצעות רכישות, התישבות ותפיסת קרקעות.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.johnlaurits.com/2018/history-landlords-rent-feudalism-lords/|הכותב=John Laurits|כותרת=A History of Landlords: Rent & the Feudal Origins of a Non-Working Class|אתר=John Laurits|תאריך=2018-09-27|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2020-05-02}}</ref>

 

 

בהיסטוריה של ארצות הברית בעלות על קרקעות יש תפקיד מרכזי בתפיסת האזרחות המוקדמת. האליטה הפוליטית במושבות באמריקה שמרה על זכויותייה הפוליטית באמצעות הדרת קבוצות רבות שלא היה להן רכוש. בשעה שרכוש הפסיק להיות תנאי להשתתפות אזרחית, המדינה הפדרלית והמדינות בארצות הברית עודדו את צמיחת מעמד ביניים וחיזקו קבוצות מסוימות (למשל, חיילים משוחררים) באמצעות רפורמות במקרקעין ובמיסוי. שוכרים על פי תפיסה זו הם עניים ו"פחות" אזרחים. הדבר בא לידי ביטוי בשוק [[מקרקעין|הנדל"ן]] במבנה מערכת המס.<ref>{{צ-מאמר|שם=The grapes of rent: A history of renting in a country of owners|קישור=http://dx.doi.org/10.1080/10511482.1999.9521325|כתב עת=Housing Policy Debate|שנת הוצאה=1999-01|עמ=9–30|כרך=10|doi=10.1080/10511482.1999.9521325|מחבר=Donald A. Krueckeberg}}</ref>