הקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 148:
לקראת המתקפה הורה היטלר על תגבור ניכר של יחידות ה[[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|לופטוואפה]] בחזית המערבית. חלק מהמטוסים הועברו לשם ממשימות ההגנה על שמי הרייך מפני מפציצי בעלות הברית. עקב כך, גדל מספר [[מטוס קרב|מטוסי הקרב]] החד־מנועיים בחזית המערבית מ־300 באוקטובר ל־1,770 ערב המתקפה, אך מספר [[מטוס תקיפה|מטוסי התקיפה]] עמד על 155 בלבד. מרבית טייסי הלופטוואפה בשלב זה של המלחמה היו חסרי ניסיון קרבי ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה יחסית ליריביהם. עם תחילת המבצע תוכננה מתקפה אווירית מסיבית על שדות התעופה הקדמיים של בנות הברית, אך בפועל מזג האוויר הקשה הגביל את פעילות הלופטוואפה בשבוע הראשון למבצע.
 
לצורך ביצוע המתקפה המתוכננת בארדנים ריכז הפיקוד הגרמני מספר גדול של כלי רכב משוריינים בחזית המערבית, על אף הקשיים בייצור, שנגרמו בשל מחסור במשאבים ומהפצצות בעלות הברית על המפעלים הנאציים. העדיפות שניתנה לחזית המערבית באה על חשבון החלשת הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, מכיוון שרק אחוז קטן מהכלים החדשים שיוצרו הופנו לשם{{ביאור|בדצמבר [[1944]] היו בסך הכל כ־1,500 כלי רכב משוריינים כשירים מבצעית בכל החזית המזרחית.}}. מתוך 2,567 כלי רכב משוריינים – [[טנק]]ים, [[תותח סער|תותחי סער]] ו[[משחית טנקים|משחיתי טנקים]] – שהיו בכל החזית המערבית באמצע דצמבר, 2,168 הוקצו ל[[קבוצת ארמיות B]]. לפחות שליש מהם הוקצו לארמייה ה־15, שלא לקחה חלק במערכה בארדנים{{הערה|Cole, עמ' 71}}. בסך הכל השתתפו במערכה בארדנים כ־1,400 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער, מתוכם כ־700 הופעלו בשלב הפתיחה של המתקפה הגרמנית. הטנק העיקרי בעוצבות השריון הגרמניות בדצמבר 1944 היה עדיין ה[[פאנצר סימן 4]], אולם במתקפת הארדנים הופעל מספר גדול יותר של טנקי [[פאנצר סימן 5|פנתר]]. כן השתתפו במתקפה מספר רב של תותחי סער מדגם [[שטוג סימן 3]] ומשחיתי טנקים מדגמים שונים ([[יאגדפנצר 4]], [[יאגדפנתר]] ו[[יאגדפנצר 38(t) הצר]]), שמספרם השתווה כמעט למספר הטנקים. במתקפה השתתפו גם כמה עשרות טנקי [[טיגר]] ו[[טיגר II|קניגסטיגר]] כבדים, שהוקצו לשימוש דיוויזיות הפאנצר אס אס בלבד במסגרת [[גדודי פאנצר כבדים]]. כלי השריון הגרמנים נהנו מעדיפות משמעותית על מקביליהם בצבאות בעלות הברית, אך לרשות קבוצת ארמיות B עמדו רק 6 פלוגות תחזוקה לטנקים, שחסרו [[חלקי חילוף]] ו[[רכבורכבי חילוץ|רכבי חילוץ]], והתוצאה הייתה קצב שחיקה מהיר ופגיעה ביכולת יחידות השריון לתפקד לאורך זמן. לפחות מחצית מאבדות השריון הגרמני בקרב הארדנים נגרמו עקב תקלות מכניות, ובעיקר - מחמת מחסור בדלק, מה שאילץ במקרים רבים את הצוותים לנטוש את הכלים שלהם{{הערה|Cole, עמ' 664}}.
 
אחת הבעיות הגדולות ביותר שניצבו בפני הגרמנים הייתה מחסור ב[[דלק]]; למרות הירידה בתפוקת דלק נוזלי ב־[[1944]], ערב המתקפה, הצליחו הגרמנים לרכז כ-4.6 מיליון גלון דלק ׁׁ(15 מיליון ליטר), אך מחצית מכמות זו לא הגיעה לכוחות בקו החזית ונתקעה בנהר הריין. תנאי השטח הקשים בארדנים הגדילו את צריכת הדלק של כלי הרכב המשוריינים, במיוחד של הטנקים הכבדים מדגם פנתר וקניגסטיגר, שצריכת הדלק שלהם הייתה 350 ו־500 ליטר בהתאמה ל־100 קילומטר, עד פי שניים מצריכת הדלק בטנק בינוני מדגם פאנצר 4. בסופו של דבר, כל טנק גרמני נכנס לקרב הארדנים כשהוא מצויד בממוצע ב־675 ליטרים דלק, המספיקים לכל היותר לתנועה של מאתיים קילומטרים – יומיים/שלושה של לחימה במקרה הטוב. לכן שאפו הגרמנים להשתלט על מאגרי דלק של בעלות הברית בימים הראשונים למתקפה, כדי לפתור את בעיית המחסור בדלק{{הערה|Zaloga, עמ' 12}}.