עם הנצח לא מפחד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת שדה OCLC. יישאב מוויקינתונים (תג) |
יוניון ג'ק (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 51:
* [[אריאנה מלמד]] כתבה: "הספר הוא "[[התגנבות יחידים]]", גרסת הבנות, גרסת 2012. העלילה עוסקת בנשים צעירות לפני וקצת אחרי הצבא, אבל מתמקדת בעיקר במה שעובר עליהן כמי שנתונות במלחמה מתמדת - כזאת שצובעת את ההתבגרות הישראלית בצבעים ייחודיים. לא כל הצבעים הללו קודרים וכהים, אבל כולם מוגשים ברומן כאילו הקורא לא שמע עליהם מימיו, ובאורח מפתיע, הספר שואב את כוחו דווקא מכך."{{הערה|{{ynet|[[אריאנה מלמד]]|הביאה את צה"ל לאמריקנים: הרומן של שני בוינג'ו|4293529|17 באוקטובר 2012}}}}
* [[עמרי הרצוג]] כתב: "לכל הטוקבקיסטים המודאגים - ואני יודע שיש רבים כאלה - אבהיר שבוינג'ו שירתה בצה"ל. אני לא יודע את זה מהפרטים הביוגרפיים שלה, אלא מהרומן שכתבה: אי אפשר לדמיין או לכתוב את המכניקה הרגשית, החברתית והתפקודית של השירות הצבאי, כפי שמתוארת ברומן, מבלי לחוות משהו ממנה בגוף ראשון. אולם העובדה שהרומן מתמקד בחוויות השירות הצבאי של שלוש צעירות כבר מכתיבה את אופן הקריאה ואת ההתקבלות שלו בישראל. על הספר מוטל בעל כורחו משא כבד מנשוא: למלא תפקיד ייצוגי; לספר את "הסיפור הישראלי" כהלכה (ובוינג'ו מספרת סיפור שאין ישראלי ממנו - באתריו, בדמויותיו, בלשונו ובמחוותיו העלילתיות והסגנוניות). עלי להודות שגם אני הירהרתי לא מעט במשך הקריאה ברושם שיוצר הרומן
(כלומר "אנחנו") על קוראים זרים, ועל גלוית הנוף הפיזי והאנושי ("שלנו") שנשקפת ממנו למולם."{{הערה|{{הארץ|עמרי הרצוג|שני בוינג'ו מפרקת לגורמים את הדרמה של השעמום בצבא|1.2356031|29 ביוני 2014}}}}
* [[אריק גלסנר]] כתב: "הסיפורים מסופרים לעיתים בגוף שלישי ולעיתים בגוף ראשון על ידי הבנות עצמן. לבוינג'ו יש טענה בסיסית חזקה שניצבת בתשתית כל הסיפורים: ישראל היא מקום אלים – גם אם בהחלט לא רק באשמתנו – ובלתי אפשרי לחמוק מהאלימות הזו, גם לבנות שאין להן [[נטייה לאלימות]] כמו שלוש הבנות שהיא עוסקת בהן; הצבא הוא מקום שמקשיח את הנפש ואוטם אותה. חשוב לציין, עם זאת, שהרומן לא דידקטי והוא ממחיש את הטענה הבסיסית שלו בחיוניות, בתחכום ובפלסטיות."{{הערה|אריק גלסנר,[http://arikglasner.wordpress.com/2014/07/18/%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%A6%D7%97-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A4%D7%97%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%95-%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA/ על "עם הנצח לא מפחד", של שני בוינג'ו, הוצאת "זמורה ביתן"], 18 ביולי 2014}}
* [[דוד רוזנטל]] כתב: "מה משך כל כך הרבה מו"לים ברחבי העולם לתרגם את הספר? לא יהיה הוגן לתלות זאת ביחסי הציבור שלו. סקס תמיד מוכר, במיוחד כשהוא מגיע מכיוונו של צבא קטן וממזר בין הסדינים. 'כשאני פורקת את הנשק שלו אני שמה לב שהוא מתאמן על תנועת החתירה שלו עם המבט קדימה', מתוודה יעל, מדריכת קליעה, כשהיא עובדת עם החניך בוריס במטווח. הסיטואציה הזו היא אחת מני רבות שבהן בוינג'ו מעלה את אותה אסוציאציה קדומה שקושרת בין כלי זין למיניהם, בשדה הקרב ובמיטה, רק שהפעם זה קורה מנקודת מבט נשית נטולת בושה ועכבות. צה"ל נתפס, כמו כל צבא, כגברי, והקול הנשי שבוקע ממנו אמור להפוך את העסק למעניין ומגרה יותר."{{הערה|{{וואלה!|דוד רוזנטל|"עם הנצח לא מפחד" הוא בעיקר המדריך לצה"ל לגוי החרמן|2769747|28 ביולי 2014}}}}.
| |||