הבדלים בין גרסאות בדף "השואה"

הוסרו 6 בתים ,  לפני 6 חודשים
מ
שריפת-שרפת (דרך WP:JWB)
(עריכה)
מ (שריפת-שרפת (דרך WP:JWB))
לאחר פלישת הצבא הגרמני (ה"ורמאכט") לברית המועצות, חדרו כוחות האיינזצגרופן לעומק רוסיה, ובעזרת הצבא, רצחו למעלה משני מיליוני בני אדם ב[[אוקראינה]], [[ליטא]], [[לטביה]], [[בלארוס]] ובשטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רובם המוחלט של הנרצחים היה יהודים אולם לצידם נרצחו גם [[צוענים]] ו[[קומוניסטים]]. במבצעים אלו נעזרו הגרמנים במשתפי פעולה מקרב התושבים המקומיים, בהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. בתקופה זו נמצא כי רצח המונים אל תוך [[בור ירי|בורות ירי]] ענקיים, לאחר שהוצאו התושבים מבתיהם ומאזור המגורים שלהם, כפרי או עירוני, היה יקר, לא נוח למבצעיו בדרך-כלל, ובעיקר מסורבל ולא יעיל; ההנהגה הנאצית רצתה בפתרון "הבעיה היהודית" ובהשלטת גרמניה באזורי הכיבוש החדשים במהירות, בהחלטיות ובסטריליות.
 
לאחר מחקר ממושך, החליטו אנשי ה[[אס אס]] על פתרון [[המתה]] באמצעות [[גז]], ושריפתושרפת הגופות או הטמנתן. תחילה נעשו ניסויים, שחלקם יוזמות מקומיות ומארגניהן ציפו לעידוד מהממונים. איש האס אס [[ולטר ראוף]] המציא שיטת המתה באמצעות [[משאית|משאיות]] גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית, שאל תא המטען שלה הוחדר צינור המפלט שלה (האגזוז). תוך כדי נסיעה היו הנוסעים נחנקים ולמבצעים נותר להוציא את הגוויות ולהשליך לקברים. השמדה באופן זה בוצעה זמן-מה בכפרים. במחנה הריכוז [[מאטהאוזן]] נרצחו בגז יהודים מהולנד ביולי 1942{{הערה|דינה פורת, '''הנהגה במילכוד''', עם עובד תל אביב, עמ' 513.}}. אולם, מחנה ההשמדה המאורגן הראשון הוקם ב[[חלמנו]]. תחילה נלקחו הנרצחים במשאיות שיכלו להכיל כשבעים בני אדם בממוצע. לאחר שנסגרה הדלת מאחורי אחרון הנוסעים בתא המטען, והמשאית הותנעה ויצאה לדרכה, חדר גז המנוע לתא המטען, ותוך פחות מחצי שעה היו כל הנוסעים מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת על חוסר יעילותה; המומחים חיפשו שיטה לרצח המונים זול ומהיר. כך, פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגז, שלאחריה הגופות יישרפו בו-במקום.
 
למעשה, עוד בטרם ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים ההמונית, צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני ב[[תוכנית T4]] שבה רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 גרמנים פגועי-נפש ולוקים ב[[פיגור שכלי]], בין השאר באמצעות שימוש בגז רעיל. הממונים על ביצוע הרצח היו ה[[אס אס]] ומנהיגו [[היינריך הימלר]] באמצעות "[[המשרד הראשי לביטחון הרייך]]". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר בדפוסי רצח המוניים אלה, למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות. [[קארל פריטש]] ערך ניסויים בגז רעיל על שבויי מלחמה רוסים ב[[אושוויץ]]. ניסויים אלה הם שהובילו לשימוש ב[[ציקלון בה]] כגז ממית של היהודים הן במחנה אושוויץ והן במחנות אחרים.
ב-[[15 במאי]] [[1944]] החלה [[שואת יהודי הונגריה|השמדת יהודי הונגריה]], ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים ב[[הונגריה]] מחוץ ל[[בודפשט]]. ב-1944 פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי הכיבוש של איטליה הפשיסטית לשעבר וביצעו בהם את מדיניות הפתרון הסופי.
 
עם התקדמות [[הצבא הסובייטי]] ממזרח למערב, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז והגטאות. הם התאמצו לטשטש את עקבות מעשי ההתעללות וההשמדה, ובין השאר, הקימו יחידה מיוחדת לשריפתלשרפת הגוויות בקברי ההמונים. כאשר נסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, הם הובילו עשרות אלפי יהודים ב[[צעדות המוות|צעדות מוות]] לגרמניה, (ממחנה אושוויץ לבדו הוצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו בצדדים. בצעדות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. רבים כשלו ונפלו בדרך, ונורו על ידי החיילים הגרמנים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות ריכוז בתוך גרמניה.
 
וכך, בחודשי המלחמה האחרונים נספו 80,000-100,000 בני אדם על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק ב[[ברגן-בלזן]]. ב-25 בנובמבר 1944 הורה הימלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה לדעת חוקרים אחדים את אחת הראיות כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.
יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה מודרנית, על זרועותיה ומנגנוניה, ואת השפעתה הניכרת על חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.
 
חוקר השואה, [[מיכאל ברנבאום]], תיאר את גרמניה הנאצית:{{ציטוט|תוכן=כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה הייתה מעורבת בתהליך הרצח. [[כנסיית רובע|כנסיות הרובע]] ו[[משרד הפנים (גרמניה)|משרד הפנים]] סיפקו [[תעודת לידה|תעודות לידה]] המעידות מיהו [[יהודי]]; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו יהודים מהחזקה במניות של חברות; אוניברסיטאות פיטרו אנשי סגל הוראה ומנהל יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים, ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים אירגנו את הרכבות למחנות הריכוז עבור היהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו ביניהן מי תזכה במכרז לבניית ה[[שריפתשרפת גופות|משרפות]]; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות [[כרטיס ניקוב|כרטיסי הניקוב]] של חברת "[[דהומג]]" (חברת בת של [[IBM]] שפעלה בגרמניה).|מקור={{מקור}}|מירכאות=כן}}
עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה, הם נדרשו להפקיד את כל רכושם בידי שלטונות המחנה. רכוש זה קוטלג ותויג, והועבר לאחר מכן לגרמניה, לצורך שימוש ציבורי או פרטי - לפי צורכי הלאום.