צבי הירש לוין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לנודע ביהודה
שורה 40:
בברלין החלו לנשב באותם ימים רוחות [[תנועת ההשכלה]] היהודית, ולוין נדרש להציג את העמדה הרבנית שמנגד. בניגוד לדרכם של רבני [[יהדות פולין|פולין]] ו[[יהדות מזרח אירופה|מזרח אירופה]], שהעמידו קו תקיף שהגיע לעיתים עד כדי חרמות ונאצות, נקט לוין קו מתון יחסית. העובדה שהוא בעצמו התייחס בחיוב להשכלה כללית - אם כי רק כאשר היא כפופה ללימוד תורה - הקלה עליו את העמידה מול טענות המשכילים, והוא הצליח בדרך כלל לעמוד על שלו. ב-[[1778]] נתן [[הסכמה]] ל[[הביאור|ביאור]] ולתרגום לחומשי התורה של [[משה מנדלסון]], שעמו היו לו יחסים ידידותיים. באותה שנה ביקשו ממנו השלטונות למסור להם סקירה כתובה של הדינים וההלכות היהודיים בתחומי ה[[משפטים|משפט]] וה[[נישואין]]. מכיוון שלא ידע [[גרמנית]] במידה מספקת, ביקש ממנדלסון להכין את הסקירה, ומנדלסון אכן כתב סקירה בשם Ritualgesetze der Juden באישורו של לוין.
 
ב-[[1782]] נקלע לוין למוקד ה[[פולמוס]] סביב חיבורו של [[נפתלי הרץ וייזל]] "[[דברי שלום ואמת]]". וייזל ביקש להביא לשינוי מקיף במערכת החינוך היהודי, שעיקרו לימוד [[מדעים]] כלליים ושפות זרות לצד לימוד התורה שהיה נהוג עד אז. הרבנים [[יחזקאל לנדא]] ("הנודעה[[נודע ביהודה]]"), [[דוד טביל מליסא]], ואחרים, שהתנגדו בתקיפות לרעיונותיו של וייזל, לחצו על לוין לנקוט צעדים מעשיים כנגד וייזל, והוא אכן החל בהליכים לגירושו מברלין. מנגד התקוממו משכילי ברלין כנגד הרבנים וגייסו לעזרתם את השלטונות. הלחצים המנוגדים על לוין הלכו וגברו, ובשיא הקונפליקט עזב לוין במפתיע את ברלין, הודיע במכתב לפרנסי העיר כי בכוונתו [[עלייה לארץ ישראל|לעלות]] ל[[ארץ ישראל]], וביקש שיעזרו לאשתו ולבניו בסידורי העזיבה והנסיעה. מנהיגי הקהילה וביניהם הבנקאי [[דניאל איציג]], מיהרו לדבר על לבו ולפייס אותו, ובסופו של דבר חזר לקהילה והמשיך בתפקיד עוד שמונה שנים, עד פטירתו.
 
==משפחתו==