אברהם בן יעקב הדנפי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לשמן שומשום
שורה 16:
בשנת 1759 פקד את הארץ רעש אדמה גדול, שלא פסח אל עדת השומרונים בשכם, וגבה ממנה קורבנות. בשנת 1786 פרצה מגפה בכל חלקי הארץ ובפרט בעיר שכם.
 
בכתב יד שנשתמר (MS Or. 2691) בספרייה הבריטית, מספר '''אברהם בן יעקב''', על המגפה וימי הבצורת, שהתחוללו בישראל בימים ההם, ועל השפעתם על הקהילה הקטנה בשכם. קהילה שמנתה בימים ההם פחות מ 200 נפשות. ככל הנראה, ישנו בתיאור המובא בכתב היד הנ"ל, תוצאה של מספר אירועים כגון רעש אדמה (שהתרחש כאמור ב 1759), מגפה ובצורת, שלא בהכרח התרחשו באותה תקופה. בתיאורו של אברהם הוא כותב כך ( בתרגום לעברית מתוך תרגומו לאנגלית של פרופ' חסיב שחאדה) :<blockquote>"בשם אלוהים הרחמן והרחום, שממנו נבקש העזרה. הוי, הוא אשר הגיע בימים אלה, ואתם התוהים על כוחו של האל, היווכחו במה שהתרחש בימים האלה בשנת 1201 ( היג'רה). בשנה זו היא שנת 1201 [ היג'ריה] (1786 לספירה) התקיימה מגפה בעיר [שכם] וכ־4,000 נפשות מתו בשל כך. מספר קבוצתנו [ בני העדה בשכם] היה כ 100 נפשות, שמתוכן נפטר כחמישית בערך, ביניהם גברים, נשים וילדים. אנשים חשו וסבלו כאב רב. [בתרגום הפשוט: חשו כאב]. בנוסף לקשיים אלה, עלו המחירים בחדות, והתרחשה הבצורת בדיוק בימים בהם הובל היבול לגריסה. [ ימי הקיץ] מחירו של סאה אחד [יחידת מידה מעוקבת של תבואה וחומרים יבשים כמו שעורה, סוכר, עדשים] של חיטה, היה חצי גרוש והפך לזלוט אחד[ מטבע טורקי שמייצג שלושת רבעי הגרוש]. אלמלא האל אשר הקל על ייבוא חיטה מן הים, ממדינות גלית [אי ליד סרדיניה] ומלטה, המחיר של סאה אחד של חיטה היה זהב אחד. מדי שבוע הובאו ספינות [ לחוף יפו] הנושאות חיטה, שעורה, תירס, עדשים, תמרים, חרוב, שעועית, עדשים, חומוס קלוי, בצל, צימוקים, דבש ואורז. יהי רצון, שהקב"ה יפתח אותה [יפו] ו [אנשי העם] מהאזורים הללו יתחילו להציב בה את מראותיהם[??]. הרעב החמיר, ורוב האנשים הסובלים בגלל האסון הזה, מכרו את רוב חפציהם והתהלכו כמעט עירומים. מצב הרוח של האנשים החמיר, ושי מי שמתו כמתוך יאוש. איש לא דיבר על כך, אך יש ביניהם מי שנאלצו לאכול את בשר המתים.[ לאחר שהוצאו מקבריהן] הם ריסקו את העצמות ואכלו אותן. מי ייתן והאלוהים ירחם עליהם. בני העיר איבדו את עקרונותיהם ונימוסיהם. בשל חומרת הרעב, שהשפיע אף על האנשים ההגונים [בעלי הצניעות] באופן קיצוני, ואלה החלו לקבץ נדבות, הן בציבור והן בנסתר. מספר רב של קבצנים זרים הגיעו [שהחלו להתפשט כארבה, במקור הערבי] ממצרים ומחברון [עיר אדוננו, הרחמן - אברהם] ומאזורים מדרום לשכם. הם היו בכל מקום. הם החלו להטריד [את האנשים] בבתים וברחובות העיר. כמה מהם הפתיעו אנשים ואף גנבו את חפציהם. היו בין תושבי שכם שמסרו את ילדיהם שלהם, בין אם ילד או ילדה, לסוחרי עבדים בכדי למכרם, אך קונים לא נמצאו. הסמטאות, הרחובות והשווקים היו מלאים בהם [ילדים למכירה]. יללותיהם גרמו למצוקה לכל מי שחשש מאלוהים. הם [הילדים] החלו למות בהמוניהם. החורף הגיע בעיכוב, והפחד של האנשים רק גדל. אכן, הסיבה לכך היא מה שקרה בשנה שעברה [1785]. אנשים פחדו מהבצורת של השנה השנייה. הידלדלות המעיינות וריקנות הבארות.... הובילה למחירים הבאים: צנצנת של שמן זית עלתה 20 זלוטים. צנצנת [[שמן שומשום]] 16 זלוטים; צנצנת דבש עלתה 25 זלוטים; 'ראטיל' [ פאונד] של חמאה הייתה במחיר של ארבעה זלוטים; הצרות של האנשים גברו, והם חוו קשיים עד כי לא יכלו לסבול זה את זה. אדם התחיל לשנוא את ילדיו בגלל הנסיבות המצויות, הרעב, השחיתות [?]. הוסף לכך, את המחסור באמצעים, היעדר המוצרים וחנויות הסוחרים שנסגרו. בעלי תוהמת [?] של חלק מהעולם היו מלאים [?] / בקן [?] וכאשר מישהו ברחוב נשא בידו תפוז, היו הקבצנים מתאספים סביבו כדי לחטוף את הקליפות. הכפריים חיסלו את החתולים. הם החלו ללכוד אותם ולאכלם, עד כי נכחדו החתולים מן העיר בעוד שרוב הזרים נתפסו לביצוע מעשי שוד על הכביש המהיר "</blockquote>
 
על רעש האדמה כתב אל-עיה בתפלתו אדני אל חסדך מאפך נס עמך. כך הוא כותב: