|
כשהגיע לגיל 16 כבשו הערבים את [[בגדאד]]. בוסתנאי התייצב לפני ה[[ח'ליפה|ח'ליף]] [[עומר בן אל-ח'טאב|עומר]], וזה אישר את עלייתו לכס ראש הגולה.
<br />
==אשתו הנסיכה וצאצאיה==
כשראה הח'ליף [[עלי אבן אבו טאלב]] שבוסתנאי בן 35 ועדיין לא התחתן נתן לו את בתו השבויה של המלך ה[[האימפריה הסאסאנית|סאסאני]] [[כוסרו השני]], [[איזדדואר]], שהייתה שבויה בידי המוסלמים. (לפי מקורות אחרים היא הייתה בתו של [[יזדגרד השלישי]] ושמה היה דארא.) נולדו לו שני ילדים מנשים יהודיות ושלושה בנים מהנסיכה הנכרית, שהייתה ל[[שפחה]].
משמת בוסתנאי התפרסם הסכסוך על הירושה ועל מעמד הילדים בני הנכרית. בני איזדדואר טענו שהם יורשים שווים לאחיהם, ואילו בני היהודיות טענו שבניה של איזדדואר הם עבדים בני שפחה - חלק מהרכוש שבני היהודיות יורשים מאביהם בוסתנאי. בסופו של דבר קיבלו האחרונים [[שוויון]] זכויות גמור, ויש מקורות הטוענים שאחד מהם, רב חסדאי, אף מונה בעצמו למשרת [[ראש הגולה]] וכן למשרת [[גאון]] [[ישיבת סורא]] לאחר פטירת אחיו מן האב, [[רב חנניה הכהן מנהר פקוד]], אשר שימש קודם לכן בשתי משרות אלו.
בדורות הבאים, באו מיוצאי חלציהם כמה ראשי גולה ב[[בבל]] וב[[ספרד]] (ביניהם רבי [[שמואל הנגיד]]), ואף כמה עשרות [[גאונים]] (ביניהם [[רב עמרם גאון]]) במקומות שונים בתפוצה היהודית ([[ארץ ישראל]], [[סורא]], [[פומבדיתא]], [[מחסיא]], [[ספרד]], [[רומא העתיקה]], ו[[קירואן (מחוז)|קירואן]] שב[[תוניסיה]]), [[רבנו גרשום]] מאור הגולה, וכן כמה מחכמי ישראל בדורות המאוחרים יותר, כגון [[מהר"ל מפראג]], רבי [[שמשון מאוסטרופולי]], רבי [[פנחס מקוריץ]] (מגדולי תלמידי [[הבעל שם טוב]]), ותלמידו רבי [[יעקב שמשון משיפיטובקה]].{{מקור}}
שילוב זה התאפשר עקב כך שה[[גאונים]], וביניהם [[רב פלטוי]] בן אביי ו[[רב נטרונאי גאון|רב נטרונאי]] בן הילאי, אשר כיהנו במקביל כגאוני [[ישיבת פומבדיתא]] ו[[ישיבת סורא]] (בהתאמה), בתשובתם המשותפת אל קהילת [[יהדות ספרד]] בראשות רב אלעזר אלוף דמן [[אספמיה]], הניחו שאדם כבוסתנאי לא היה בא על שפחה מבלי לשחררה קודם לכן, ולשאת אותה בהיתר. מקרה זה הפך לתקדים הלכתי שנעשה בו שימוש בדיון על הכלל: "[[אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות]]", ולמסקנות יש חשיבות הלכתית עד ימינו בעניין משמעותם של [[נישואים אזרחיים]]{{מקור}}.
==נוסח שונה==
בספר הכרונולוגי '''[[סדר עולם זוטא]]''' (פרק י') שחובר באמצע [[תקופת הגאונים]] וזמן חיבורו קודם לכל הנוסחאות של הסיפור על בוסתנאי, סיפור זה מובא לא על בוסתנאי, כי אם על [[מר זוטרא, ראש הגולה]]. ולא מלך פרס היה זה שרצה להשמיד את זרע בית ריש גלותא, כי אם סבו של הילד - רב חנינא [[ריש מתיבתא]] (ראש הישיבה), שנקלע לסכסוך עם חתנו מר הונא ריש גלותא. מר הונא שהיה בעל סמכויות שלטוניות, פקד להעניש קשות את חמיו, כאשר הוא הובא לפניו, הושיבו כל הלילה כלוא בשערי העיר, ולמחרת גילחו את כל שערות זקנו ולא נתנו לו אכסניה ללינה. ריש המתיבתא הלך לבית הכנסת הגדול שבעיר, בכה כל הלילה, מילא ספל בדמעותיו ושתה אותו. אז נפל מוות בבית [[ריש גלותא]] וכולם מתו בזה אחר זה עד שרב חנינא חלם את אותו החלום בדבר הבוסתן שהוא עוקר את עציו, ודוד המלך מציל ממנו את העץ האחרון על ידי הכאת גרזן. מאותה הכאה התעקמו פני רב חנינא לאחור ולא יכל ליישרם. בבוקר הוא בירר מי נשאר מבית [[ריש גלותא]], נודע לו כי רק בתו אשת ריש גלותא נושאת אצלה את הילד העתידי, הלך ושמר עליה עד שבלילות ישן בפתח הבית בגשם ובחום. וכשנולד בנו של ה[[ריש גלותא]] רק אז התיישרו פניו, הוא גדלו וחינכו עד שגדל להיות ריש גלותא הבא. לגרסה זו יש הסבר שונה מדוע חותמים בית דוד זבוב בחותמם. לפני שמר זוטרא גדל ויכול היה לקחת על עצמו את המשרה, ניצל אחד מחתני [[ריש גלותא]] את המצב ושילם שוחד למלך כדי להתמנות הריש גלותא, סופו היה שנכנס לו זבוב בחוטמו וקרקר שם עד שמת (בדומה ל[[טיטוס#דמותו ההיסטורית ומורשתו של טיטוס|יתושו של טיטוס]]). כך ניצלה משרת ריש גלותא מנפילה בידי זרים שאינם מגזע דוד המלך.
== ייצוגיו בתרבות והנצחה ==
|
