שיטת הפלפול – הבדלי גרסאות

ב[[משנה]] ובספרות ה[[מדרש]]ית נעשה שימוש בפלפול בעיקר תוך לימוד ה[[פסוק]]ים ובעימות של הלכות שונות זו מול זו. פלפול מוקדם זה אופיין בדרך חשיבה הפכפכה: כשמו כן הוא, "פל-פל" – הטיית הדעה אנה ואנה; צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת ה[[לוגיקה|לוגית]] המופשטת [[טענה|לטעון]] אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. בנוסף, פלפול מוקדם זה החל לרוב בדיון הלכתי שטמן בחובו השלכות מעשיות, על אף שהמשך הדיון יכול ליסוב גם על נושאים תאורטיים לחלוטין. מאוחר יותר, הפכה המשנה עצמה למושא שיטה זו, וסוג חדש של פלפול התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי – אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה.{{הערה|ראו לדוגמה את [[רבי מאיר]] ש{{הדגשה|היה אומר על טמא – טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא, ומראה לו פנים|עירובין יג ב|מסכת עירובין, דף י"ג, ע"ב}}; ובהרחבה ראו: [[פלפולמאפייניפלפול#מאפייני הפלפול המדרשי]].}}

עבודת המפלפלים כללה השוואות בין הטקסטים השונים, סיווגם, יישוב סתירות ביניהם, והמצאת חילוקים רבים בין נושא למשנהו – גם אם היה צורך להמציא המצאות מופלגות ללא בסיס טקסטואלי. שיטת לימוד זו הובילה לעיסוק בחריפות גרידאלשמה והשעשוע האינטלקטואלי שבלימוד פלפלני הפך לערך בפני עצמו, דבר שהוביל להתרחקות מ[[פסיקת הלכה]], ועיסוק בלימוד לשם ההנאה ה[[אינטלקטואל]]ית שבכך.