תקנות שעת חירום – הבדלי גרסאות

היכולת להתקין תקנות שעת חירום התבססה קודם הקמת המדינה על [[תקנות ההגנה (שעת חירום)]], 1945, שנועדו לתת בידה של ממשלת המנדט כלי למלחמה במחתרות העבריות. לאחר קום המדינה הוקנתה לממשלת ישראל יכולת דומה באמצעות [[פקודת סדרי השלטון והמשפט]], ועם חקיקתו של [[חוק יסוד: הממשלה]] נקבעה בו הסמכות להתקין תקנות לשעת חירום.

 

 

השימוש העיקרי של תקנות שעת חירום הוא בזמן [[מלחמה]] כוללת, למצבים בהם נדרשת הפעלת סמכות שאינה קיימת בחקיקה של [[הכנסת]] וכאשר מצב החירום אינו מאפשר להמתין עד להשלמת [[חקיקה בישראל|תהליך החקיקה]]. בפועל, כחלק מהיערכות המדינה ל[[מצב חירום (ישראל)]], נכתבות "תקנות מגירה" אשר נחתמות בשעת חירום בהתאם לצורך על ידי השר הרלוונטי. תוקפן של תקנות שעת חירום מוגבל לשלושה חודשים לכל היותר, אם תוקפן לא מוארך על ידי חוק רגיל של הכנסת.