ימין רדיקלי בישראל – הבדלי גרסאות

קיים קושי לקשור תנועות ימניות רדיקליות עם תנועות היסטוריות, כיוון שסיווג תנועות היסטוריות כימין רדיקלי אינו חד משמעי, לאור העובדה שתיחום הרדיקלית הוא יחסי לתקופה ולקשת הדעות בשיח הציבורי. לכן, חלק מהתנועות שבעבר בזמנן נחשבו רדיקליות נחשבות היום בתוך הקונצנזוס ולהפך. בנוסף לכך, לא קיימות היום תנועות ימין רדיקלי שהן המשך היסטורי של תנועות מהעבר. למרות זאת חלק מהימין הרדיקלי מושפע מתנועות היסטוריות. התנועה הראשונה ב[[היישוב|יישוב]] שנחשבה בזמנו לתנועת ימין רדיקלי, היא [[ברית הבריונים]] שהוקמה בשנת [[1931]] על ידי קבוצת אינטלקטואלים שבראשה עמדו ד"ר [[אב"א אחימאיר]], [[אורי צבי גרינברג]] וד"ר [[יהושע ייבין]]. התנועה דגלה באידאולוגיה לאומית פעילה וקראה למרד בשלטון הבריטי. בתקופה מאוחרת יותר{{כלומר?}}, נחשבו מחתרות ה[[אצ"ל]] ו[[הלח"י]] כימין רדיקלי{{מקור}}, בעיקר עקב דרך פעולתן. למרות זאת המחתרות לא ראו את עצמן כבעלי השקפה רדיקלית, ובנוגע ללח"י גם האלמנט ה"ימני" אינו מוחלט{{הערה|1=היה קיים פלג שנחשב שמאלי (ואף אולי רדיקלי) בראשות [[נתן ילין-מור]] שהיה אחד מן השלישייה שעמדה בראש הלח"י לאחר רצח אברהם שטרן.}}.

החל מ[[מלחמת ששת הימים]] החלו להתגבש תנועות ימניות רדיקליות, לאור השאלות המדיניות שעלו על סדר היום. אירועים רבים, ביניהם פינוי [[סיני]] במסגרת [[הסכם השלום עם מצרים]], [[האינתיפאדה הראשונה]], [[הסכמי אוסלו]], [[האינתיפאדה השנייה]] ו[[תוכנית ההתנתקות]] מ[[רצועת עזה]], גרמו בחלקים מהימין לתחושות של [[ניכור]] למדינה, ולכן הם פנו לימין הרדיקלי. לאחר פריחתן של תנועות כ[[גוש אמונים]] ו[[התנועה למען ארץ ישראל השלמה]], שראו בהקמת המדינה כ"[[אתחלתא דגאולה]]" עם ציפייתם לגאולה שלמה, או כהגשמת החזון הציוני. היו בהם קבוצות שתחושתם שהמדינה נקלעה למבוי סתום מבחינה תרבותית ומדינית, הביאה להתנגדותם לצביון המדינה ולגישות רדיקליות כנגדה.