ואנג ג'ינג-ויי – הבדלי גרסאות

'''ואנג ג'ינג-ויי''' (ב[[אנגלית]]: '''Wang Jingwei;'''{{כ}} [[4 במאי]] [[1883]] - [[10 בנובמבר]] [[1944]]), נולד כוואנג ז'אומינג, אך ידוע בעיקר בשם העט שלו "ג'ינג-ויייויי", היה [[פוליטיקאי]] סיני. היה בתחילת דרכו חבר באגף השמאלי של ה[[קוומינטנג]] (KMT), והוביל ממשלה ב[[ווהאן]] נגד ממשלת הימין, אך מאוחר הפך לאנטי קומוניסטי לאחר כישלון מאמציו לשתף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית. האוריינטציה הפוליטית שלו פנתה ימינה לאחר ששיתף פעולה עם ה[[יפן|יפנים]].

[[קובץ:Wang Jingwei Time Cover.jpg|ממוזער|דמותו של וואנגואנג, בשער הטיים מגזין, 1935]]

וואנגואנג היה מקורב ל[[סון יאט-סן]] בעשרים השנים האחרונות לחייו של סאן. לאחר מותו של סאן, וואנגואנג ניהל מאבק פוליטי עם [[צ'יאנג קאי שק]] על השליטה בקוומינטנג, אך הפסיד. וואנגואנג נשאר בתוך הקוומינטנג, אך המשיך להתווכח עם צ'יאנג עד פרוץ [[מלחמת סין–יפן השנייה]] ב-[[1937]], ולאחר מכן הוא קיבל הזמנה מהאימפריה היפנית להקים ממשלת משתפתי פעולה שנתמכת ביפן, בעיר [[נאנג'ינג]]. וואנגואנג כיהן כראש המדינה של [[ממשלת בובות|ממשלת הבובות]] היפאנית עד מותו, זמן קצר לפני תום [[מלחמת העולם השנייה]]. אף על פי שהוא נחשב עדיין לתורם חשוב ב[[מהפכת שינהאי]], שיתוף הפעולה שלו עם יפן הקיסרית הוא נושא לוויכוח אקדמי, הניתוחים האופייניים מתייחסים אליו כ[[בגידה|בוגד]].

הוא נולד בסאנשוי, [[גואנגדונג]]. וואנגואנג נסע ליפן כסטודנט בחסות ממשל [[שושלת צ'ינג]] ב-[[1903]]. כאיש צעיר, וואנגואנג האשים את שושלת צ'ינג בפיגור של סין, וחוסר האונים שלה להדוף את ניצולה על ידי המעצמות ה[[אימפריאליזם|אימפריאליסטיות]] המערביות. עוד ביפן, וואנגואנג התחיל לסמוך על סאן יאט-סן, והפך מאוחר יותר לאחד החברים החשובים ביותר של הקוומינטנג. הוא היה בין הלאומנים הסינים ביפן שהושפעו מה[[אנרכיזם]] הרוסי ופרסם כמה מאמרים בכתבי עת של האנרכיסטים הסיניים בפאריס.{{הערה|Biographical Dictionary of Republican China. Eds. Howard L. Boorman and Richard C. Howard,(New York: Columbia University Press, 1970), p. 369-370.}}

בשנים שקדמו ל[[מהפכת שינהאי]] בשנת [[1911]], היה וואנגואנג פעיל בהתנגדות לממשלת צ'ינג. וואנגואנג נודע בתקופה זו כנואם מצוין, ותומך נלהב בלאומיות הסינית. הוא נכלא על שתכנן את רצח של [[יורש עצר|יורש העצר]], הנסיך צ'ון, והודה באשמתו במשפט. הוא נשאר בכלא עד ל[[מרד ווצ'אנג]] והפך לגיבור לאומי עם שחרורו.{{הערה|''he Biographical Dictionary of Republican China.'' Eds. Howard L. Boorman and Richard C. Howard,(New York: Columbia University Press, 1970), pp. 370–371.}}

הוא נחשב לאחד המתמודדים העיקריים להחליף את סאן כמנהיג, אבל בסופו של דבר איבד שליטה על המפלגה והצבא ל[[צ'יאנג קאי שק]].{{הערה|Spence, Jonathan D. (1999) The Search for Modern China, W.W. Norton and Company. pp. 321–322}} וואנגואנג איבד לחלוטין את השליטה במפלגה ב -[[1926]], ונשלח עם משפחתו ל״חופשה באירופה״. באותו הזמן ציאנג קאי צ'ק נלחם ב[[קומוניזם|קומוניסטים]], והוא חשש שוואנג יטרפד את מהלכיו כי ראה בוואנג אוהד השמאל.{{הערה|Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.34}}

במהלך [[המשלחת הצפונית]], וואנגואנג היה הדמות המובילה בקוומינטנג שקרא להמשך שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית. אף על פי שוואנג שיתף פעולה עם הקומוניסטים הסיניים בווהאן, הוא התנגד באופן פילוסופי לקומוניזם והתייחס בחשד ליועצי ה[[קומינטרן]]. הוא לא האמין שקומוניסטים יכולים להיות פטריוטים אמיתיים או לאומנים סיניים אמיתיים.{{הערה|Dongyoun Hwang. Wang Jingwei, The National Government, and the Problem of Collaboration. PhD Dissertation, Duke University. UMI Dissertation Services, Ann Arbor Michigain. 2000, p. 148.}}

בתחילת [[1927]], זמן קצר לפני שצ'יאנג כבש את [[שאנגחאי]] והעביר את הבירה ל[[נאנג'ינג]], סיעתו של וואנגואנג הכריזה על בירת הרפובליקה כ[[ווהאן]]. בעודו מנסה להנהיג את הממשלה מווהאן, וואנגואנג היה בשיתוף פעולה הדוק עם דמויות קומוניסטיות מובילות, כולל [[מאו דזה-דונג]], [[צ'ן דו-שיו]] ובורודין. מאוחר יותר האשים וואנגואנג את כישלון ממשלת ווהאן באימוץ יתר על המידה של סדר היום הקומוניסטי. ממשלתו של וואנגואנג התנגדה לצ'יאנג קאי-שק, שהיה בעיצומו של טיהור דמים של קומוניסטים בשאנגחאי.

צ'יאנג קאי-שק כבש את שאנגחאי באפריל [[1927]], והחל בדיכוי דמים של קומוניסטים החשודים ב"טרור הלבן". בתוך שבועות ספורים לאחר דיכוי הקומוניסטים בשאנגחאי, הותקפה ממשלת השמאל של וואנגואנג על ידי משטר הקוומינטנג והתפוררה, והותירה את צ'יאנג כמנהיגה הלגיטימי היחיד של הרפובליקה. כוחות צ'יאנג כבשו שטחים שנשלטו בעבר על ידי וואנגואנג, וביצעו מעשי טבח של קומוניסטים חשודים באזורים אלה. סביב [[צ'אנגשה]] לבדה, למעלה מעשרת אלפים בני אדם נהרגו בעשרים יום. מתוך חשש מעונש כקומוניסטי, הביע וואנגואנג בפומבי אמונים לצ'יאנג ונמלט ל[[אירופה]].{{הערה|Barnouin, Barbara and Yu Changgen. ''Zhou Enlai: A Political Life.'' Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.38. Retrieved 12 March 2011.}}

ב־[[1931]] הצטרף וואנגואנג לממשלה נגד צ'יאנג ב[[גואנגג'ואו]]. לאחר שצ'יאנג הביס את המשטר הזה, וונג השלים עם ממשלת נאנג'ינג של צ'יאנג והפך לדמות פוליטית בולטת במשך רוב העשור. וואנגואנג מונה לראש הממשלה בדיוק כשהחל הקרב בשאנגחאי (1932). היו לו סכסוכים תכופים עם צ'יאנג והוא ניסה להתפטר במחאה כמה פעמים.

[[קובץ:Flag of the Republic of China-Nanjing (Peace, Anti-Communism, National Construction).svg|ממוזער|הדגל של ממשלתו של וואנגואנג, מציינת את היותה אנטי קומוניסטית, ממשלת שלום ואיחוד לאומי.]]

כתוצאה ממאבקי הכוח הללו בתוך הקוומינטנג, נאלץ וואנגואנג לבלות את רוב זמנו בגלות. הוא נסע ל[[גרמניה]] וקיים קשר עם [[אדולף היטלר]]. כמנהיג הפלג השמאלי של הקוומינטנג ואדם שהיה קשור קשר הדוק עם ד"ר סאן.

צ'יאנג רצה שוואנג יכהן בממשלה גם כדי להגן על המוניטין ה"מתקדם" של ממשלתו, אשר מנהלת [[מלחמת אזרחים]] עם הקומוניסטים. בדרך זו חשב ציאנג להגן על ממשלתו מפני ביקורת ציבורית נרחבת על מדיניותו: קודם להביס את הקומוניסטים, ולאחר מכן להתעמת עם יפן. למרות העובדה שוואנג וצ'יאנג לא אהבו ולא האמינו זה בזה, צ'יאנג היה מוכן לעשות פשרות כדי לשמור על וואנגואנג כראש ממשלה.{{הערה|So, Wai Chor (April 2002). "The Making of the Guomindang's Japan Policy, 1932-1937: The Roles of Chiang Kai-Shek and Wang Jingwei". Modern China. 28 (2): 213–251.}} ואנג וצ'יאנג היו שונים בדעתם - וואנג היה פסימי מאוד לגבי היכולת של סין לנצח במלחמה הבאה עם יפן והתנגד לבריתות עם כל המעצמות הזרות אם תפרוץ המלחמה.

בהיותו מתנגד לכל מאמץ שיכפיף את סין ליפן, ראה וואנגואנג את המעצמות כ[[ברית המועצות]], [[הממלכה המאוחדת]] ו[[ארצות הברית]] כאיום דומה על סין. הוא טען כי על סין להביס את יפן לבדה, אם הם רוצים לשמור על עצמאותם. אבל בו בזמן, האמין וואנגואנג כי סין מפגרת מבחינה כלכלית כדי לנצח במלחמה את יפן, אשר עברה מודרניזציה אגרסיבית מאז [[1867]] . לפיכך הפך לסנגור של הימנעות ממלחמה עם יפן כמעט בכל מחיר וניסה לנהל משא ומתן על הסכם עם יפן אשר ישמור על עצמאותה של סין.{{הערה|Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.66. Retrieved 12 March 2011.}}

צ'יאנג האמין כי אם תוכנית המודרניזציה שלו תתבצע, סין תנצח במלחמה הבאה, ואם תבוא המלחמה לפני שתוכניות המודרניזציה שלו תושלם, הוא יהיה מוכן להתקשר עם כל כוח זר להביס את יפן אפילו עם ברית המועצות הסובייטית, שתמכה בקומוניסטים הסינים במלחמת האזרחים. צ'יאנג היה אנטי-קומוניסט הרבה יותר מאשר וואנגואנג, אבל צ'יאנג היה גם "ריאליסט" כשהכריז על עצמו כבעלת ברית עם ברית המועצות. בטווח הקצר, וואנגואנג וצ'יאנג הסכימו על המדיניות של "פיוס פנימי תחילה, אחר כך התנגדות ליפן".{{הערה|שם=cheng|Cheng, Pei-Kai, Michael Lestz, and Jonathan D. Spence (Eds.) ''The Search for Modern China: A Documentary Collection'', W.W. Norton and Company. (1999) pp. 330–331}}

האפקטיביות של הקוומינטנג נפגעה ללא הרף על ידי מנהיגות לא מגובשת, ומאבקים אישיים, כמו בין וואנגואנג לצ'יאנג. בדצמבר [[1935]] עזב וואנגואנג לצמיתות את ראשות הממשלה לאחר שנפצע קשה במהלך ניסיון התנקשות חודש קודם לכן.

[[קובץ:Wang Jingwei Regime 3rd anniversary parade.JPG|ממוזער|המצעד הצבאי למלאת 3 שנים, לשלטונו של וואנגואנג, 1943]]

בשנת [[1936]], וואנגואנג התעמת עם צ'יאנג על [[מדיניות חוץ|מדיניות החוץ]]. בתפנית אירונית, טען וואנגואנג השמאלני ה"מתקדם" כי הוא מקבל את ההצעה הגרמנית-יפנית כי סין תחתום על האמנה נגד הקומינטרן ואילו צ'יאנג ״הימנית" הריאקציונר "רצה התקרבות לברית המועצות.{{הערה|Wang Jingwei. "Radio Address by Mr. Wang Jingwei, President of the Chinese Executive Yuan Broadcast on 24 June 1941" The Search for Modern China: A Documentary Collection. Cheng, Pei-Kai, Michael Lestz, and Jonathan D. Spence (Eds.). W.W. Norton and Company. (1999) pp. 330–331.}} במהלך [[תקרית שיאן]] בשנת 1936, שבה צ'יאנג נלקח בשבי על ידי הגנרל שלו, [[ג'אנג קסליאנג]], וואנגואנג העדיף לשלוח צבא לתקוף את ג'אנג. אבל אשתו של צ'יאנג, [[סונג מיילינג]] וגיסה, סונג, חששו שפעולה כזו תוביל למותו של צ'יאנג ולהחלפתו על ידי וואנגואנג, כך שהם התנגדו לפעולה זו.{{הערה|Barnouin, Barbara and Yu Changgen. ''Zhou Enlai: A Political Life.'' Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006. p.66. Retrieved 12 March 2011}}

וואנגואנג ליווה את הממשלה עד הנסיגה ל[[צ'ונגצ'ינג]] במהלך [[מלחמת סין–יפן השנייה]] (1937 - 19451937–1945). וואנגואנג היה בתחילה חלק מהקבוצה שתמכה במלחמה, אך לאחר שהצליחו היפנים לכבוש שטחים גדולים של סין, וואנגואנג נודע בהשקפתו הפסימית באשר לסיכוייה של סין במלחמה נגד יפן.{{הערה|Cheng, Pei-Kai, Michael Lestz, and Jonathan D. Spence (Eds.) ''The Search for Modern China: A Documentary Collection'', W.W. Norton and Company. (1999) pp. 330–331שם=cheng}} הוא השמיע לעיתים קרובות דעות תבוסתניות בפגישות של אנשי המפלגה, והמשיך להביע את דעתו שה[[אימפריאליזם]] המערבי הוא הסכנה הגדולה ביותר לסין, למגינת לבם של מקורביו. וואנגואנג האמין כי סין צריכה להגיע להסדר מוסכם עם יפן כדי ש[[אסיה]] תתנגד למעצמות המערב.

בסוף [[1938]] עזב וואנגואנג את צ'ונגצ'ינג ועבר ל[[האנוי]], [[הודו-סין]] הצרפתית, שם שהה במשך שלושה חודשים והודיע ​​על תמיכתו בהסדר עם היפנים. בתקופה זו נפצע בהתנקשות של סוכני הקוומינטנג. וואנגואנג טס לשאנגחאי, שם נכנס למשא ומתן עם שלטונות יפן. הפלישה היפאנית נתנה לו את ההזדמנות שאותה ביקש זה זמן רב להקים ממשלה חדשה מחוץ לשליטתו של צ'יאנג קאי-שק.

[[קובץ:Wang and Nazis.jpg|ממוזער|וואנגואנג מקבך פני דיפלומט נאצי שהגיע לשטח שליטתו, 1941]]

ב-[[30 במרץ]] [[1940]], וואנגואנג הפך לראש המדינה של מה שנודע כמשטר ואנג ג'ינג-ויי (רשמית "הממשלה הלאומית המתחדשת של הרפובליקה הסינית"), שבסיסה ב[[נאנג'ינג]]. בנובמבר 1940 חתמה ממשלת וואנגואנג על הסכם "סין-יפנית" עם היפנים, מסמך שמאשר את 21 הדרישות של יפן לוויתורים פוליטיים, צבאיים וכלכליים רחבים.{{הערה|Cheng, Pei-Kai, Michael Lestz, and Jonathan D. Spence (Eds.) ''The Search for Modern China: A Documentary Collection'', W.W. Norton and Company. (1999) pp. 330–331שם=cheng}}

ביוני [[1941]] נאם וואנגואנג ב[[שידור רדיו]] מ[[טוקיו]], שבו שיבח את יפן, אישר את כניסתה לסין, מתח ביקורת על ממשלת קוומינטנג, והתחייב לעבוד עם האימפריה היפנית כדי להתנגד לקומוניזם ולאימפריאליזם המערבי. אבל באותו הזמן, וואנגואנג המשיך לתאם את הפוליטיקה בתוך המשטר שלו, עם היחסים הבינלאומיים של צ'יאנג והמעצמות הזרות. אחרי שנתפסו ה[[התיישבות בינלאומית שאנגחאי|מובלעות הבינלאומיות בשאנגחאי]] ב-[[1943]], ולאחר שהמדינות המערביות הסכימו לבטל את מעמדן האקס-טריטוריאליות.{{הערה|Spence, Jonathan D. (1999) ''The Search for Modern China'', W.W. Norton and Company. p. 449.}}

ממשלת ההצלה הלאומית של "הרפובליקה הסינית", שוונג עמד בראשה, הוקמה על שלושת העקרונות של פאן-אסיאתיות, אנטי-קומוניזם ואופוזיציה לצ'יאנג קאי-שק. וואנגואנג המשיך לשמור על קשריו עם ה[[נאציזם|נאצים]] הגרמנים ועם ה[[פשיזם|פאשיסטים]] ה[[איטלקים]].{{הערה|"Wang Ching-wei". Encyclopædia Britannica.}}{{הערה|Lifu Chen and Ramon Hawley Myers. ''The storm clouds clear over China: the memoir of Chʻen Li-fu, 1900–1993.'' p. 141. (1994)}}

בשטחי סין הכבושים על ידי יפן עלו מחירי המצרכים הבסיסיים, באופן משמעותי, עם התרחבות המאמץ המלחמתי של יפן. בשאנגחאי ב־[[1941]] המחירים ההמירוהאמירו פי 11. התושבים המקומיים פנו ל[[שוק שחור|שוק השחור]] כדי להשיג את הפריטים הדרושים. אזרחים סינים בשירות היפנים צנזרו מידע ופגעו במתנגדים לכיבוש היפני. היפנים הקימו גם מרכזי מעצר לשבויי מלחמה.

מאחר שלממשלת וואנגואנג הייתה הסמכות רק בשטחים שהיו תחת כיבוש צבאי יפני, הייתה כמות מוגבלת של פקידים נאמנים לוואנג שיכולים היו להקל על סבלם של הסינים תחת הכיבוש. וואנגואנג וממשלתו לא היו פופולריים בקרב האוכלוסייה הסינית, שראתה בהם בוגדים הן למדינה הסינית והן לזהות הסינית.{{הערה|Frederic Wakeman, Jr. “Hanjian (Traitor) Collaboration and Retribution in Wartime Shanghai.” In Wen-hsin Yeh, ed. Becoming Chinese: Passages to Modernity and Beyond. (Berkeley: University of California Press, 2000), 322.}} שלטונו של וואנגואנג התערער ללא הרף על ידי התנגדות וחבלה.

במרץ [[1944]] יצא וואנגואנג ליפן כדי לעבור טיפול רפואי בפציעה שהותיר אחריו ניסיון [[התנקשות]] ב-[[1939]].{{הערה|Lifu Chen and Ramon Hawley Myers. The storm clouds clear over China: the memoir of Chʻen Li-fu, 1900–1993. p. 141. (1994)}} הוא מת ב[[נגויה]] ב-[[10 בנובמבר]] 1944, פחות משנה לפני [[כניעת יפן|כניעתה של יפן]] ל[[בעלות הברית]], ובכך נמנע מלהעמידו לדין על בגידה. רבים מחסידיו הבכירים שראו את סוף המלחמה הוצאו להורג. וואנגואנג נקבר ב[[נאנג'ינג]] ליד ה[[מאוזוליאום]] של סון יאט-סן, בקבר בנוי להפליא. זמן קצר לאחר התבוסה של יפן, ממשלת קוומינטנג בראשות צ'יאנג קאי-שק העבירה את בירתה לנאנג'ינג, הרסה את קברו של וואנגואנג ושרפה את הגופה. בהווה באתר יש ציון לוואנג המגדיר אותו כבוגד.

וואנגואנג נחשב כבוגד על ידי רוב ההיסטוריונים הסינים שלאחר [[מלחמת העולם השנייה]] הן ב[[טאיוואן]] והן ב[[סין (אזור)|סין]]. שמו הפך לשם נרדף לבוגד או לבגידה בסין ובטאיוואן. הממשלה הקומוניסטית האשימה את וואנגואנג לא רק בשיתוף הפעולה שלו עם היפנים, אלא גם על הפעולות האנטי-קומוניסטיות שלו. לעומת זאת הקוומינטנג הדגיש את שיתוף הפעולה שלו עם יפן ואת הבגידה שלו בצ'יאנג קאי-שק. שני הצדדים הפחיתו בחשיבות הקשר המוקדם שלו עם סאן יאט-סן משום ששיתוף הפעולה שלו בסופו של דבר עם יפן.{{הערה|ang Ke-Wan, “Irreversible Verdict? Historical Assessments of Wang Jingwei in the People’s Republic and Taiwan.” Twentieth Century China. Vol. 28, No. 1. (November 2003), 59.}}{{הערה|David P. Barrett and Larry N. Shyu, eds.; ''Chinese Collaboration with Japan, 1932–1945: The Limits of Accommodation'' Stanford University Press 2001.}}{{הערה|Ch'i Hsi-sheng, ''Nationalist China at War: Military Defeats and Political Collapse, 1937–1945'' University of Michigan Press, 1982.}}

וואנגואנג היה נשוי לצ'ין ביג'ון והיו להם שישה ילדים, חמישה מהם שרדו והגיעו לבגרות. בנו הבכור של וונג, וונג'ין, נולד ב[[צרפת]] ב-[[1913]]. בתו הבכורה של וואנגואנג, וונצ'ינג, נולדה בצרפת ב-[[1915]] והייתה אחרי [[1948]] מורה ב[[הונג קונג]], עברה לארצות הברית ב-[[1984]] ונפטרה בשנת [[2015]]. בתו השנייה ואנג וונבין, נולדה ב-[[1920]]. בתו השלישית וונקסון, נולדה ב[[גואנגג'ואו]] ב-[[1922]] ונפטרה ב-2002 בהונג קונג. בנו השני של וואנגואנג, ונטי, נולד ב-[[1928]], וחי בסין.