האפולוגיה של מנדלסון: הולדת הפילוסופיה היהודית המודרנית – הבדלי גרסאות

בשנת [[1781]] פנו אל מנדלסון יהודים מ[[אלזס]], שהוטרדו מ[[תעמולה]] אנטי-יהודית, וביקשו ממנו לסייע להם להגן על השקפות היהדות ולהוכיח כי הם יכולים להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. מנדלסון פנה לידידו הנוצרי [[כריסטיאן וילהלם דוהם]] (Dohm) והציע לו ליטול על עצמו את המשימה. דוהם נענה לאתגר, וחיבר את הספר ''Über die bürgerliche Verbesserung der Juden'' ("על הטבת מצבם האזרחי של היהודים"). בספר טען דוהם כי אין מניעה כללית שהיהודים יהיו אזרחים טובים במדינה, אלא רק בעיות מקומיות; הוא הוסיף גם שרצוי להשאיר בידיהם את החופש לדון על פי דיניהם, לרבות את הזכות [[חרם (הלכה)|להחרים]] ו[[נידוי (הלכה)|לנדות]] את בני [[הקהילה היהודית|הקהילה]] לפי הצורך. עם זאת, הסכים עם דעתו של המלך פרידריך הגדול, שאין להרבות יותר מדי את מספרם באוכלוסייה, וקבע שיש צורך לתקן ליקויים רבים במנהגיהם ובתכונותיהם. מנדלסון ראה צורך להגן על חלק מדברי דוהם וגם לערער על כמה מטענותיו, ולכך הקדיש את ה[[הקדמה]] לספרו של [[מנשה בן ישראל]] "לתשועת ישראל", שתרגם לפי בקשת [[מרכוס הרץ]] מאנגלית לגרמנית ב-[[1782]]. בהקדמה קבע מנדלסון כי הדעות הקדומות וההתייחסות ה[[אפליה|מפלה]] כלפי היהודים עדיין קיימים בזמנו. הוא הסתייג מדעתו של דוהם שיש להגביל את שיעורם במדינה, ובעיקר תקף את טענת דוהם שיש להשאיר בידי הרבנים את זכות החרם והנידוי. הוגי דעות נוצרים בברלין תקפו את מנדלסון, על כך שקרא לנאורות וליחס סובלני כלפי בני עמו, והנה הרבנים עצמם משתמשים באמצעים קיצוניים כדי לכפות דעות והשקפות על בני הקהילה. חיבור אנונימי בשם ''Das Forschen nach Licht und Recht'' ("החיפוש אחר אור וצדק"), שחיבר כנראה הסופר ה[[דאיזם|דאיסט]] [[אוגוסט קראנץ]], יצא נגדו מפורשות בעניין זה.

 

 

==הספר==