ה"א המגמה – הבדלי גרסאות

'''ה״א המגמה''' ב[[דקדוק]] ה[[עברי]], היא דרך לציין מגמה וכיוון. היא נוספת בסוף המילה, לרוב היא למילים המציינות כיוון ([[ימין ושמאל (כיוונים במרחב)|ימינ'''ה'''־שמאל'''ה''']], [[רוחות השמים|צפונ'''ה'''־דרומ'''ה''']], אחור'''ה'''־קדימ'''ה'''), מקומות מופשטים (החוצ'''ה'''־פנימ'''ה''') ואף מקומות מוגדרים (ארצ'''ה''', הבית'''ה''', העיר'''ה'''). ב[[תנ"ך|מקרא]] [[ה"א|ה״א]] המגמה באה גם בשמות מקומות כגון ירושלימ'''ה''', מצרימ'''ה''' (ראו להלן). השימוש בה זההדומה לשימוש במילות היחס אל \ ל־, וניתןואפשר להחליף בין שתי הצורות (ולפיכך ניתןאפשר לראות בה להחשיבהמעין כ[[יחסה]]):

בשונה מהה"א המציינת [[מין דקדוקי|נקבה]] (גדולה, אכלה, מילה) הנהגית ב[[הטעמה|מלרע]], כלבכל מילה שהה״א בה הה"א היא ה"אה״א המגמה, ההגייה היא ב[[הטעמה|מלעילמלעילית]].

כבר בספרות התנאים קיימתמוזכרת התייחסות להה"א המגמה: {{ציטוטון|ר' נחמיה אומר לפי שצריך למ"ד בתחילתו תתן לו ה"א בסופו|מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא פסחא, פרשה יד. בדומה לכך ניתן למצוא גם במכילתא דרשב"י פרשה יב, פס' לז, ב{{גמרא|יבמות|יג}},ב{{מדרש רבה|בראשית|סח}}, ב{{מדרש רבה|בראשית|נ}}, ב{{מדרש רבה|בראשית|פו}}}}.

===ה"אה״א המגמה בשמות מקומות===

בתנ"ךבתנ״ך השימוש בה"אבה״א המגמה בשמות מקומות רגיל ונפוץ: [[מצרים|מצרימ'''ה''']], [[ירושלים|ירושלימ'''ה''']], [[בבל | בבל'''ה''']], [[צרפת (עיר פיניקית)|צרפת'''ה''']].

בעברית החדשה לא מקובל שימוש כזה, אך בתחילת [[תחיית הלשון העברית|תחיית העברית]] מתועדים שימושים דומים. למשל בתרגיל "מודה אני לשחקן" שכתב [[זאב ז'בוטינסקי|ז'בוטינסקיז׳בוטינסקי]] בשביל [[התיאטרון הארץ ישראלי | להקת תא"יתא״י]] מופיע:

בשיר "בואי ל[[אילת]]", שנכתב בידישכתב [[ירון לונדון]] ובוצע בידיושר [[ליאור ייני]], מופיע באחת השורות המשפט "שובשׁוּב תשובתָּשׁוּב אילתהאֵילָתָה".

כאמור ה״אלה״א המגמה משמשתיש משמעות דומה כמולמשמעות מילות היחס '''ל־''' ו'''אל''', ולכן אין צורך להוסיףלצרף אותן לצורות אלו אותן (וכך גם את מילות היחס '''ב־''' '''מ־''' או '''מן'''. השוו *מימינה=מלימין). יחד עם זאת לעיתים נוספות מילות יחס מיותרות מצורפות לצורות עםשכבר יש בהן ה״א המגמה, בשלמתוך חוסר הבנה שהצורות כבר מציינות כיוון, אווגם בעקבות שימוש רב בהן ושחיקתןושחיקת (תהליך שנקרא גיבוב)משמעותן. תהליך זה נקרא גיבוב, והוא מתועד הן [[עברית מקראית|בעברית המקראית]] והןהן [[עברית ישראלית|בעברית החדשה]].

הדוגמה הבולטת ביותר לתהליך כזה היא הצורות '''למעלהלְמַעְלָה''', '''למטהלְמַטָּה'''. הצורות "מעלה" ו"מטה" מכילות את ה״א המגמה וציינו במקורן כיוון, אך מרוב שימוש בהן היו הצורות "למעלה" ו"למטה" נהיו נפוצותלנפוצות יותר במקרא מנרדפותיהןלעומת נרדפותיהן '''מַעְלָה''', '''מַטָּה''' ו'''מִמַּעַל'''.

קיימותיש במקרא גם צורות מגובבות חריגות: '''לַצָּפוֹנָה''' ([[דברי הימים]] א כו, יז) '''לַנֶּגְבָּה''' (אותו פסוק), ו'''לַמִּזְרָחָה''' (דברי הימים ב, לא, יד), ובספרות [[חז"ל]] יש '''ממערבהמִמַּעֲרָבָה''', '''מחוצהמִחוּצָה לארץלָאָרֶץ''' ועוד.

לא תמיד שימוש רב גורם לגיבוב. למשל הצורה '''שָׁמָּה''' רגילה במקרא גם במשמעות '''לְשָׁם''': "אִמָּלְטָה נָּא '''שָׁמָּה'''" ([[בראשית]] יט, כ), וגם במשמעות "'''שָׁם'''": "'''שָׁמָּה''' קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית מט, לא){{הערה|ישנה השערה שסיומת הה״א הלא [[הטעמה|מוטעמת]] מציינת תואר פועל כמו ב"מימים ימימה". השערה אחרת סוברת שהמילה שמה היא צורה עצמאית שיש לה מקבילה ב[[אוגריתית]]. ראו "שמה במשמעות שם".}}, אך יחד עם זאת לא מצוי "'''לשמהלְשָׁמָּה'''"{{הערה|ב[[מגילות ים המלח|מגילות מדבר יהודה]] נמצא "משמה". אך ב[[לשון חז"ל]] יש רק "משם".}}.

כיום יש שנוקטים '''להנהלְהֵנָּה''' (במקום '''הנההֵנָּה''', '''לכאןלְכָאן''' או '''לפהלְפֹה'''), '''מאחורהמֵאָחוֹרָה''' (במקום '''מאחורמֵאָחוֹר'''), '''מקדימהמִקָּדִימָה''' (במקום '''לפניםלְפָנִים'''), ובצורות '''למעלהלְמַעְלָה''' ו'''למטהלְמַטָּה''' (שבעצמן מגובבות) נוצר עוד גיבוב נוסף– '''ללמעלהלִלְמַעְלָה, ללמטהלִלְמַטָּה'''.

גיבוב קייםדומה מופיע גם במילים ללאשאין בהן ה"א המגמה: "ממזמן'''מִמִּזְּמַן'''", "'''מִמִּקֹּדֶם'''", "'''מִמִּתַּחַת'''", "'''כְּכָזֶה'''", "'''כְּכָאֵלֶּה'''", "ממקודם'''כְּכִמְעַט'''", "ממתחת'''לְלִפְנֵי'''".