הבדלים בין גרסאות בדף "אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989)"

ניסיונות הידברות עם ראשי השלטון שהיו מסוגרים במטה המפלגה הסמוך לכיכר נחלו הצלחה חלקית. ביקורו של [[מיכאיל גורבצ'וב]] בסין שנערך באותה עת גרם להימצאותם של כתבים ו[[עיתונאי]]ם רבים בעיר, ואלה לרוב גילו יחס אוהד למפגינים בדיווחיהם. לקראת סוף המחאה, ב-[[30 במאי]] הוצב בכיכר פסלה של [[אלת הדמוקרטיה]]: פסל בגובה 10 מטרים אשר פוסל בידי סטודנטים ל[[אמנות]], ואשר הפך עד מהרה לסמלה של המחאה בקרב צופי ה[[טלוויזיה]] ברחבי העולם.
 
ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אנשים שפרשו מהנהגת המפלגה אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) קיוו בהתחלה כי המחאות ידעכו מעצמן במהרה, וששינויים קוסמטיים שוליים שיערכו יספקו את המפגינים. הם רצו להימנע מ[[אלימות]] ככל האפשר, והסתמכוהסתמכו על יכולתם של מנגנוני הביון של המפלגה לשכנע את המפגינים להניח למחאה ולחזור אל ספסל הלימודים. אך הממשלה נתקלה בקשיים לעצור את המחאה בדרכי נועם, וזאת גם עקב תמיכה של אנשי מפתח במפלגה במספר דרישות שאותן הציגו הסטודנטים, ובעיקר בדרישה לניקוי השחיתות. בעיה נוספת הייתה שהמפגינים הורכבו ממספר קבוצות בעלות סדר יום שונה, דבר שהקשה על המפלגה להחליט מול מי לנהל [[משא ומתן]] להפסקת ההפגנות.
 
בקרב ראשי השלטון נחלקו הדעות בעניין שיטת הטיפול בהפגנות. מזכירה הכללי של המפלגה [[ג'או דזה-יאנג]] צידד בגישה העדינה, בעוד [[לי פנג]] טען שיש לדכא את המהומות בכוח. לבסוף החליטו זקני המפלגה, שראו בהפגנות איום ליציבות המדינה ופתח להידרדרותה חזרה לתוהו ששרר בה בתקופת [[המהפכה התרבותית]], על דיכוין בכוח. למרות שמרבית הזקנים לא שימשו בתפקיד רשמי הם שלטו בצבא מאחר שדנג שיאופינג היה ראש הוועדה הצבאית ויכול להכריז על מצב צבאי מיוחד במדינה.