המכון למורשת בן-גוריון – הבדלי גרסאות

המכון למורשת בן-גוריון פועל מכח [[חוק דוד בן-גוריון]] משנת [[1976]], שקבע את הקמתם של שני מוסדות להנצחת זכרו ומורשתו של בן-גוריון, בהתאם לצוואתו: [[בית בן-גוריון]] ב[[תל אביב]] והמכון למורשת בן-גוריון בנגב.החוק קבע כי על המכון לשמר את הצריף בו חי בן-גוריון ואת ספרייתו וכן להקים "ארכיון ומרכז למחקר, להוראה ולכינוסים". כדי לפקח על פעולתו הוקמה ועדה ציבורית וועד מנהל. בועדה הציבורית חברים בין היתר נציגים של [[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], [[יד דוד בן-גוריון]] וקיבוץ [[שדה בוקר]].

בראש הועד המנהל עמד משך שנים רבות [[חיים ישראלי]] שהיה איש [[משרד הביטחון]]. בראש המכון עמד [[גרשון ריבלין]] שעסק במקביל בייסודה של המחלקה להיסטוריה של עם ישראל ב[[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]] ובעריכתם של יומני בן-גוריון.{{הערה|{{דבר|משולם עד|מורשת ב"ג בשדה בוקר|1979/07/11|00807}}}} סגנו והממונה על הקמת הארכיון היה ד"ר [[יגאל דוניץ]] ששימש כעוזרו של בן-גוריון בשנותיו האחרונות וחקר בעבודת הדוקטורט שלו את השפעתה של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של [[אחד העם]] על בן-גוריון. השניים הפכו את צריף בן-גוריון ל[[מוזיאון]] והקימו במבנה הספרייה של מדרשת בן-גוריון הצופה על אחוזת הקבר מרכז חינוכי, מרכז מחקר אקדמי וארכיון.

בשנת [[1982]] נחתמה אמנה בין המכון לבין אוניברסיטת בן-גוריון במסגרתה לקחה על עצמה האוניברסיטה את הפעילות המחקרית במכון. בשנים הבאות לבש המכון אופי כפול של מכון חינוכי ומכון מחקר והועסקו בו לצד אנשי חינוך גם כמה מחוקריה המרכזיים של ישראל והציונות שיסדו את התחום של [[לימודי ישראל]]. בין מנהלי המכון בתקופה זו: [[טוביה פרילינג]], [[עופר שיף]] ו[[פולה קבלו]]. בתהליך הדרגתי נפרד המכון למורשת מ[[מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות]] שהפך למוסד מחקר עצמאי הכולל תכנית לתואר ראשון, תכנית לתואר שני, מרכז ללימודי ישראל בו משתלמים דוקטורנטים ופוסט-דוקטרנטים והוצאת ספרים אקדמית. הארכיון נותר כיחידה משותפת לשני המכונים ומנהלו ממונה בהתייעצות ביניהם.