יהדות רוסיה – הבדלי גרסאות

בתקופת איוון הרביעי (האיום), השתנתה המדיניות לרעת היהודים באופן מעשי וניכר. לא רק שיהודים לא הורשו להתגורר דרך קבע ברוסיה בתקופתו, אלא הם גם לא הורשההורשו להיכנס אליה אף לשהייה זמנית לצורכי מסחר. בשנת 1545 נשרפו סחורותיהם של סוחרים יהודים מליטא, בעיקר מברסט, שהגיעו למוסקבה. המלך הפולני זיגמונט אוגוסט השני כתב לצאר הרוסי בעניין זה וטען שקודם לכן סוחרים יהודים ונוצרים כאחד נהגו להיכנס לתחומי רוסיה והוא ביקש לכבד את ההסכמים הישנים; ואולם איוון האיום ענה לו שהיהודים שנכנסו לרוסיה הטו את העם הרוסי מהאמונה הנוצרית, הביאו סמים מרעילים לרוסיה ועל כן הוא ביקש שהמלך הפולני לא יכתוב לו עוד בעניין הסוחרים היהודים. [[איוואן האיום]] (1533-1584) כבש את פולוצק ב-1563 והטביע 300 יהודים מקומיים שסירבו להיטבל לנצרות בנהר הדווינה. נסיכות מוסקבה הייתה אנטישמית במוצהר והייתה אזור עוין ביותר ליהודים. בין הגורמים הפנימיים ברוסיה לתפנית ביחס ליהודים היו התחזקות ה[[שנאת זרים|קסנופוביה]] בכלל, הפניית הגב לאירופה והניסיון לבנות קיסרות אורתודוקסית (לאחר ש[[האימפריה הביזנטית]] נפלה). בנוסף, בתקופה זו הייתה מקובלת המדיניות של סגירת גבולות, שהגבילה כניסתם של סוחרים זרים. נוסף על הסיבות הפנימיות, חשובה העובדה במאה ה-16 הציבור היהודי באיחוד הפולני-ליטאי הפך לא רק ליישוב היהודי הגדול בעולם, אלא גם הקולוניזציה של שטחיה המזרחיים של הנסיכות הגיע לשיאה. בקולוניזציה לקחו חלק מכריע היהודים, בני בריתם של המגנטים, ובעקבותיה התחיל בתקופה זו התהליך של תזוזה מסיבית של היהודים מהאזורים המערביים של פולין-ליטא והתרכזותם באזורים המזרחיים. מגמות אלו החלו ליצור לחץ עצום על גבולה המערבי של רוסיה, והכנסתם של היהודים נתפסה כסיוע לקולוניזציה פולנית ולהשתלטותם של הפולנים על אזורי המריבה בין רוסיה לפולין.{{הערה|1= תולדות היהודים בקראקוב ובקאז'יימז', עמ' 131}}

מייד לאחר מות איוון האיום ב-1584 התרופפה האכיפה על האיסור על כניסת יהודים לרוסיה במסגרת השינוי הכללי ביחס לזרים ובמיוחד במדיניות כלפי סוחרים זרים שחלה בתקופה זו. בעיקר נכנסו יהודים רבים לרוסיה ב[[תקופת הצרות]]. את הדרישה לחידוש האיסור על כניסת סוחרים יהודים לרוסיה שמופיעה בחוזה בין ההטמן ז'ולקייבסקי לבין הבויארים הרוסים בשנת 1610 בעניין בחירתו של ולדיסלב הרביעי לשליט על רוסיה, יש להבין על רקע הכניסה המסיבית של יהודים לרוסיה בתקופת הצרות.{{הערה|1=אטינגר, "מדינת מוסקבה ביחסה ליהודים", בתוך "בין פולין לרוסיה", תשנ"ה, עמ' 74-75}}

בעת החדשה המוקדמת, לגבי נוכחות יהודים ברוסיה, נהוג להבדיל בין יהודים לבין מומרים. היהודים שהתגוררו ברוסיה דרך קבע היו ככל הנראה בודדים, ואילו המומרים לנצרות מכל הסוגים מתוך היהודים מתוך היהודים שהתגוררו ברוסיה היו רבים למדי. הפטריארך ניקון התלונן במכתב שכתב לצאר אלכסיי בשנת 1671 על שני נזירים יהודים מומרים שחזרו לפי דבריו ליהדות וגם גררו אחריהם נזירים צעירים. בנוסף, אין לראות את היהודים ברוסיה כמקשה אחת, לאור התרחבותה של רוסיה לכיוון מערבה תוך סיפוח אזורים שאוכלסו בקהילות יהודיות גדולות: בשנת 1654 כבשה רוסיה את אזור סמולנסק, אוקראינה החופשית ואת [[אוקראינה של הגדה השמאלית]] של נהר הדנייפר. בשנת 1667 סיפוחים אלו קיבלו הכרה בינלאומית בהסכם השלום אנדרוסוב. יש להבדיל בין רוסיה גופא, לבין שטחים אלו, שתקופות ארוכות היו חלק בלתי נפרד באיחוד הפולני-ליטאי, ולא רק אכלסו יהודים רבים, הרבה יותר ממספר היהודים ברוסיה עצמה, אלא גם תנאי הקיום והכלכלה בהם נותרו, גם בתקופת השלטון הרוסי, בדגם הפולני.