המכון למורשת בן-גוריון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ אחידות במיקום הערות שוליים |
|||
שורה 12:
בשנת [[1982]] נחתמה אמנה בין המכון לבין אוניברסיטת בן-גוריון במסגרתה לקחה על עצמה האוניברסיטה את הפעילות המחקרית במכון. בשנים הבאות לבש המכון אופי כפול של מכון חינוכי ומכון מחקר והועסקו בו לצד אנשי חינוך גם כמה מחוקריה המרכזיים של ישראל והציונות שיסדו את התחום של [[לימודי ישראל]]. בין מנהלי המכון בתקופה זו: [[טוביה פרילינג]], [[עופר שיף]] ו[[פולה קבלו]]. בתהליך הדרגתי נפרד המכון למורשת מ[[מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות]] שהפך למוסד מחקר עצמאי הכולל תוכנית לתואר ראשון, תוכנית לתואר שני, מרכז ללימודי ישראל בו משתלמים דוקטורנטים ופוסט-דוקטרנטים והוצאת ספרים אקדמית. הארכיון נותר כיחידה משותפת לשני המכונים.
מבנה המכון הוקם ב-[[1965]] על ידי האדריכלים [[יוחנן רטנר]] ומרדכי שושני, במטרה לשמש כבית שרד לבן-גוריון. אולם בן-גוריון סירב להתגורר בו והוא שימש כמשכנה של [[הספרייה האזורית רמת הנגב|ספריית המדרשה]]{{הערה|כהן, בצלאל, ומאיר, יצחק, '''בונים במדבר : 1963 - 2003: מהקמת מדרשת שדה-בוקר ועד הכרזת מדרשת בן-גוריון''', מדרשת שדה בוקר, 2007, עמ' 12.}}{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=בטאון איגוד האדריכלים ומתכנני הערים|שם=המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר אריה שרון, אלדר שרון אדריכלים בקורת תכנון מדברי - אלי אילן (לוין אפשטיין) אדריכל|כתב עת=אא 4/5 מהדורה דצמבר 1983}}}}. אחרי מותו של בן-גוריון שימש המבנה לריכוז וקטלוג של ספרייתו ולהקמת הארכיון. לפי התכנון המוקדם אמור היה המכון לעבור למבנה חדש שנבנה בכניסה למדרשת בן-גוריון על ידי האדריכל [[משה ספדיה]], אך לבסוף אכלס את הבניין מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. בראשית שנות האלפיים הורחב ושופץ הקומפלקס בתרומה של פדרו דונדיש. מבנה המכון הופיע על שטר של חמישים שקלים מאחורי דיוקנו של בן-גוריון.
==קישורים חיצוניים==
| |||