מפלגת המרכז הגרמנית – הבדלי גרסאות

מפלגת המרכז נוסדה ב-[[1870]] ב[[ברלין]]. בבחירות הראשונות ל[[רייכסטאג]] ב-[[1871]] זכתה מפלגת המרכז ל-18.6% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בחוזקה בגרמניה. היות שעמדותיה היו מנוגדות לחלוטין לאלו של ה[[קנצלר גרמניה|קנצלר]] [[אוטו פון ביסמרק]], ישבה המפלגה ב[[אופוזיציה]]. בבחירות הבאות חיזקה מפלגת המרכז את כוחה וזכתה ל-28% מהקולות. עקב שינויים במדיניותו של ביסמרק התקרבה המפלגה בהדרגה ל[[ממשלה]], ולמרות שנשארה באופוזיציה עד לסוף [[מלחמת העולם הראשונה]] שיתפה פעולה עם הממשלה בנושאים רבים. בתקופת רפובליקת ויימאר הגבירה את כוחה, ישבה בכמה ממשלות ואף מינתה ארבעה קאנצלריםקנצלרים:

*והאחרון שבהם, [[היינריך ברינינג]] (Heinrich Brüning),אשר היה הקאנצלרהקנצלר האחרון שנהנה מתמיכה פרלמנטרית וכיהן בין השנים [[1932]]-[[1930]].

אחריו כיהן [[פרנץ פון פאפן]] (Franz von Papen), אשר נמנה עם מנהיגי האגף הימני-לאומני של המפלגה וייצג אותה בבית הנבחרים של מדינת פרוסיה, אך הסכים לעמוד בראש קבינט נשיאותי ללא תמיכה פרלמנטרית בניגוד לרצון המפלגה. בשל כך פרש פון פאפן מן המפלגה זמן קצר לפני מינויו על ידי הנשיא, פאול פון הינדנבורג, ומפלגת המרכז מצידה הוציאה אותו רשמית משורותיה; לכן אין לראות בו קאנצלרקנצלר מטעמה.

מפלגת המרכז סלדה ברובה מהיטלר ומן הנאצים אך עם עליית כוחם האלקטורלי טעתה לחשוב שתוכל לעשות אתם עסקה קואליציונית כלשהי ולרסנם. כאשר מונה היטלר כקאנצלרכקנצלר בינואר [[1933]] הוא ניהל עמה משא ומתן קואליציוני למראית עין והטעה את מנהיגיה לחשוב שכוונותיו רציניות. המפלגה הצביעה בעד חוק ההסמכה ברייכסטאג, שהעניק לממשלת היטלר סמכויות בלתי מוגבלות למעשה, מתוך אמונה שבכך תציל את קיומה; אך היטלר הכריח אותה להתפזר, ומנהיג המפלגה, הכומר יוזף קאאס (Josef Kaas), נאלץ לברוח מגרמניה כדי להינצל ממאסר ובילה את כל שנות הרייך השלישי כגולה בוותיקן. הקאנצלרהקנצלר-לשעבר וירת, שנחשב נציג המגמה השמאלית במפלגה, ברח לשווייץ. מנהיג המפלגה במועצת המדינה של פרוסיה, קונראד אדנאואר - לעתיד הקאנצלרהקנצלר הראשון של גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה - אולץ על ידי הנאצים באלימות להתפטר מתפקידו כראש עיריית קלן. מנהיגים ופעילים רבים נוספים נאסרו, הודחו ממשרותיהם, נדחפו לגלות או נאלצו לפרוש לחיים פרטיים.