הבדלים בין גרסאות בדף "עומר בן אל-ח'טאב"

הוסרו 6 בתים ,  לפני 5 חודשים
מוואלי ==> מואלי
(מהאג'רון ==> מוהאג'רון)
(מוואלי ==> מואלי)
בכל מקום שאליו הגיעה התפשטותה של האימפריה המוסלמית על ידי כיבוש צבאי, השתכנו הערבים בערים שהיו למעשה מחנות צבא שכונו "אמצאר". הערים הוקמו הן בערים עתיקות והן באזורים חדשים. סביב המחנות הללו התגודדו תושבי הארץ סביב השליטים כדי לספק להם כל צורכיהם ולהתפרנס מהם. בעקבות התפשטותה והתרחבותה של האימפריה המוסלמית, ראה עומר צורך בקביעת כללים שיבטיחו מעמד נאות לכובשים ולשליטים הערבים, וישמרו על מעמדם הלאומי בקרב העמים הנכבשים.
 
בעקבות הסכסוכים בין השבטים, שנשמרו גם בתוך הערים הללו, אסר עומר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ ל[[חצי האי ערב]] כדי לשמור על הנחלות הקיימות כרכוש הכלל. השכבה הצבאית ששכנה בערים המרכזיות הנזכרות לא שלטה בכוח הדת אלא בכוח מוצאם האתני. בן האזורים הכבושים שהתאסלם לא נכנס לאותו מעמד כמו המוסלמי ה"מקורי", אלא נקרא "מולא" (ברבים "[[מוואלימואלי]]"). כמו בימי ה"[[קדם-אסלאם|ג'אהליה]]". לא היה די בקבלת האסלאם אלא היה צורך להצטרף כנספח לאחד משבטי ערב. מעמדם של המתאסלמים היה נמוך בהרבה מזה של המוסלמים ערבים, דבר שגרם בתקופות מאוחרות יותר למרידות רבות.{{מקור}} עד סוף השלטון [[בית אומיה|האומיי]] לא קיבלו המוואליהמואלי תפקידי פיקוד, שלטון ושיפוט, הם לא זכו בחלק מן השלל, לא יכלו לשרת בחיל הפרשים המכובד והערבים נזהרו מלהתחתן איתם.
 
עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"[[דיוואן]]" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"[[מוהאג'רון|מֻהאג'רון]]" וה"[[אנצאר]]" – חברי הנביא, ובתחתית הרשימה בני השבטים, החיילים. ה"מוואלימואלי" לא זכו לכל קיצבה ממשלתית אף על פי שתרמו לכיבושים.
 
בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדִ'מה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות ה[[מונותאיזם|מונותאיסטיות]], אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לדתות אחרות. עומר היה מי שקבע את היחס אל בני החסות ב"תקנות עומר".