קינטוסקופ – הבדלי גרסאות

העבודה על המכשיר החלה בשנת 1889. בעוד אדיסון הגה את הרעיון, מרבית הניסויים והפיתוח בפועל בוצעו על ידי דיקסון ועוזרו, צ'ארלס בראון. עיקר הפיתוח התרחש במעבדות אדיסון בווסט אורנג', [[ניו ג'רזי]]. הקינטוסקופ כלל תא צפיהצפייה, בו הורצה רצועת פילם רציפה באורך של כ-14 מטרים מול מנורה. התא יועד לצופה בודד. הקינטוסקופ בפני עצמו אפשר צפייה ב[[סרט קולנוע|סרט]] ללא קול. בעת ההקרנה, רצועת סאונד הורצה במקביל בתוך התא על גבי פונוגרף תוך ניסיון להקפיד ככל שניתן על סינכרון בין הדימוי החזותי לשמע<ref>{{צ-ספר|מחבר=William Kennedy-Laurie Dickson and Antonia Dickson|שם=History of the Kinetograph, Kinetoscope, and Kineto-phonograph|מקום הוצאה=|מו"ל=The Museum of Modern Art|שנת הוצאה=2002|עמ=7-9|קישור=https://books.google.co.il/books?id=fMnMYOBwPzEC&printsec=frontcover&hl=iw#v=onepage&q&f=false}}</ref>.

אדיסון החליט שלא להגיש פטנט בין לאומי על מכשירי הצפיההצפייה. המכשירים הפכו פופולריים מאוד ברחבי אירופה, שם גם עברו שינויים ושדרוגים שונים על ידי [[ממציא|ממציאים]] אירופאים שונים. האחים לומייר קיבלו השראה למכשיר הסינמטוגרף שהמציאו לאחר שביקרו בתערוכת קינטוסקופים בפריז<ref name=":1" />. המכשיר של האחים לומייר פעל כמצלמה ומכשיר הקרנה גם יחד ויצא לשוק בשנת 1985.